משיב דבר חלק א לט

דמסיק הגמרא הואיל וקודם הטיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי וטעמא דל"ג על מקצת שבת, אלא הואיל ומותר למקצתו הותר לגמרי וכמו שפרש"י שם שאין חילוק בשיעור של שבת, והעיר מע"כ נ"י דאין ראיה מהיתר דרשות להיתר דמצוה דבא מצד דחיה, צדקו בזה דברי מעכ"ה, ואני אוסיף דפשיטא לי דאסור לתקוע בחנם, ואין בזה חולק כלל כאשר יבואר, וראיה ברורה לזה שהרי אפילו בנטילת לולב איתא בירושלמי סוכה (פ"ג) הניחו בארץ אסור לטלטלו, ולא מיבעיא לדעת הד"מ ומ"א (בסי' תרנ"א) דאפילו ביו"ט שחל בחול אפ"ה אסור מכש'"כ תקיעת שופר שהתקיעה בחנם אסור משום שבות אחר שכבר יצא, ואפילו לדעת הגר"א (סי' תרנח) דהירושלמי מיירי דוקא בחל בשבת הא בחול מותר לטלטלו כל היום מכ"מ שפיר יש ללמוד דכמו בלולב בשבת לא הותר לאחר שעשה מצותו, משום הואיל דמותר קודם שיצא י"ח הותר נמי אח"כ הכי נמי תק"ש אפילו בחול, ולא דמי ללולב ביו"ט שתל בחול, דרשאין לטלטלו כל היום דהתם אין איסור בטלטול הלולב אלא משום מוקצה ודוקא בשבת הוא דאסור משום מוקצה למצותו כפרש"י ותוס' ריש פרק לולב וערבה, דבשבת מוקצה הוא אלא שמצוה של נטילת לולב דוחה איסור מוקצה מש"ה כשנגמר מצותו שוב אסור משום מוקצה וכ"ז דוקא כשהניח בארץ אבל כ"ז שהוא אוחזו בידו מותר לאחזו אע"ג שכבר יצא בו, וכדין כל מוקצה כמבואר באו"ח (סי' רסו סעיף י"ב ובמג"א סקי"ט ובסי' ש"ח במג"א סק"ז), ואע"ג שהגר"א (בסי' רסו סקט"ז) חולק ע"ז, וס"ל שאין זה הדין אלא בכלי שמלאכתו לאיסור ולא במוקצה החמור, מכ"מ אני בעניי הוכחתי כדעת הרמ"א מדתנן בסוכה (פ'"ג) מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים בשבת, הרי אע'"ג דגמר המצוה מכ"מ כ"ז שאוחזו אין בו איסור מוקצה ואפילו אחר יכול לקבל מידו ומש"ה תנן מיד בנה ומיד בעלה, וקושית רבינו הגר"א ע"ז מתוספתא סוף סוכה שמושכת הפתילה מידה מיד בקבלת שבת יישבנו דשאני התם שהתחיל מבעוד יום ולא בשבת עצמו] הא הניחו בארץ שוב אסור ליטלו משום מוקצה, הא מיהא דבשבת אסור משום מוקצה דמצוה משא"כ ביו"ט שחל בחול אין על הלולב איסור טלטול כלל, כיון דביו"ט של סוכות מצותו בלולב, והוי כשאר צרכי יו"ט מש"ה מותר לטלטלו אפילו אחר שהניח, אבל כ"ז בלולב, דאין בטלטול שום איסור אלא מוקצה, אבל שופר דהתקיעה אסור מדרבנן א"כ אפילו ביו"ט שחל בחול ג"כ יש בו איסור תקיעה, אלא שמצות עשה של תק"ש דוחה איסור תקיעה וא"כ לאחר שיצא ידי מצותו שוב אסור לתקוע. איברא כ"ז הוא אחר שהסיח דעתו מתקיעה דמצוה אבל אם חפץ הוא לתקוע לשום מצוה מותר לתקוע כל היום דכל זמן שעוסק במצוה נחשב למצוה וכדאיתא בחגיגה (דף ח ב') שאם הפריש עשר בהמות לחגיגתו כולן דוחין יו"ט, ואינן נחשבין לנדרים ונדבות שאין קרבין ביו"ט ואפילו לא הפריש כולם ביחד, אלא אחר שהקריב בהמה אחת, מביא עוד בהמה וג"כ קרב ביו"ט כמבואר בירושלמי והובא בתוס' שם סד"ה חוזר שלעולם הוא מוסיף והולך ודוחה יום טוב עד שיאמר אין בדעתו עוד וה"נ בתק"ש כ"ז שרוצה להוסיף על התקיעות שרי, ומזה הטעם הנהיגו הגאונים ז"ל לתקוע מאה קולות ולא חשו משום איסור תק"ש בחנם אלא כיון שהתקינו הרי דעתנו לתקוע עוד שוב אין בזה איסור. ולא דמי להא שהבאנו לעיל, דבהניחו אסור לטלטלו דמשמע אפילו בדעתו ליטלו עוד הפעם, דאסור דשאני חומר שבת מחומר יו"ט דבשבת אין האיסור נדחה אע"כ הוי חובה עליו, ואתי עשה דאורייתא ודחי דרבנן משו"ה לאחר שיצא ידי מ"ע, ואין דוחה עוד ל"ת דאורייתא ה"נ לא דחי איסור דרבנן, אבל יו"ט דקיל כ"ז שהוא מצוה מותר ביו"ט, ועיין בכ"ז מש"כ בחיבורי העמק שאלה (שאילה נ"ג אות ד') בס"ד, אלא שחוזרני בי בהא דהניחו שאסור לטלטלו, וכתבתי שם דהא דרשאי לאוחזו כ"ז שלא הניחו, הוא משום דהוי מצוה עד שמניחו, וכשהניח הוי סילוק דעת מהמצוה, ועתה חוזרני בי אלא אפילו הניחו לארץ מכ"מ אפשר שבדעתו ליטול עוד הלולב ואפ"ה בשבת אסור והא דכ"ז שהוא אוחז שרי היינו דכך הוא דין מוקצה דכל זמן שאוחז בהיתר רשאי לאחוז עד שמניחו וכדעת הרמ"א (בסי' רסו) שהבאנו לעיל: נחזור לענין דגם האו"ז שכתב שאם רוצה לתקוע כל היום שרי היינו שרוצה לתקוע לשום מצוה אבל בחנם ודאי אסור, והנה הבאתי בחיבורי שם מש"כ התוס' ברה"ש (דף טז) ד"ה ותוקעין, דהקשה האיך תוקעין ומריעין הא קא עבר על בל תוסיף ומתרץ התוס' דהיכא דעושה המצוה שני פעמים אין שייך בזה בל תוסיף ע"ש וכתבתי שם שלא נצרכים לסברא זו, אלא באופן שלא היה בדעתו לעשות המצוה עוד ואח"כ עשה עוד הפעם מכ"מ אין בו משום ב"ת, והוא ג"כ מזה הטעם משום הואיל דאם לא גמר המצוה ונמשך המצוה כמו שירצה מש"ה אפילו גמר אין בו משום ב"ת וע"ש עוד: ומזה הסברא נבא ליישב ג"כ קושית הש"א בחולין (דף פד ב') דאי נימא דאסור לתקוע בחנם לימא הגמ' תקיעת שופר בגבולים תוכיח שאין ודאה דוחה שבת וספיקה דוחה יו"ט בספק תקע או לא תקע אלא ודאי אפילו תקע כדין ג"כ רשאי לתקוע, וכזה נוכל להקשות לפי שיטת הרמ"א ומג"א דהא דתני בלולב הניחן אסור ליטלו מיירי אפילו ביו"ט שחל בחול, וא"כ נימא נטילת לולב בגבולים יוכיח שודאה אין דוחה שבת וספיקה דוחה יו"ט והיינו ספק נטל או לא נטל, אלא ודאי זה אינו יוכיח דשאני הני דאפילו תקע ודאי רשאי לתקוע עוד לשם מצוה כל זמן שלא הסיח דעתו מלתקוע משו"ה שרי לתקוע מספק, משא"כ כסוי שא"א לכסות מה שכבר כסה, להכי בספק נמי אסור: הא מיהא הדין ברור שאסור לתקוע בחנם כמבואר ברא"ש (פ"ד סי' י"א), ואע"ג דהתם מיירי בדעתו עוד לתקוע ובאופן זה הרי ביארנו דאז אין איסור כלל שאני התם שאין בדעתו לתקוע אלא כפי מה שמחויב עפ"י דברי חכמים או הגאונים ולא יותר וא"כ חזרה שהחזירוהו להתוקע היה בחנם, ושפיר רעש עליהם ר' אליקום ב"ר יוסף ור' אלעזר ב"ר נתן הסכים לדבריו שגם התוקע עבר על שבות דרבנן על כל פנים. זהו מוכח, שאם תוקע בחנם אסור ואיכא שבות, כ"ד ידידו ודודו העמוס בעבודה: סימן לז לבני היקר הרב וכו' ראב"ד בעיר מאסקווא.: מה שכתב בדעת הרמב"ם בה' שביתת יו"ט (פ"א הל"ד) דס"ל דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה וכדעת הפר"ח, ולא כשאר הפוסקים דרוצים לומר דהוצאה והבערה דנקט הרמב"ם רק לדוגמא נקט עיין ק"נ על הרא"ש ביצה (פ"א סי' קפ"ט) ע"ש, כן דעתי מכבר וכמש"כ שגם דעת הה"מ כן הוא ולא כהפר"ח בדעת הה"מ ורק משום הואיל פטור בשארי מלאכות [אף שלא משמע כן מדברי באורי הגר"א בה' יו"ט בסי' תקי"ח סק"ב. ומ"ש ליישב הא דאיתא בביצה (דף יב) הבערה ובישול אינה משנה דלישנא ובישול מיותר הוא דבאמת הגמרא מסיק רק הבערה, המצאה נכונה היא, אבל לא הוצרכנו לכל הפלפול הזה, אלא ה"פ הבערה ובישול אינה משנה ר"ל תרווייהו ודאי א"א לשנות משום אין חילוק מלאכות ליו"ט, כדאיתא במכות (דף כא ע"ב) ואת"ל משנה ויש חילוק ושפיר תני תרווייהו, מכ"מ ע"כ ב"ש היא מטעם אחר דלב"ה דס"ל מתוך לית כאן הבערה ואדרבה מדלא סיים כמו כן מתוך שהותרה הבערה ובישול לצורך כו' משמע דבבישול לית ליה מתוך, ויש הוכחה לדברינו דבשאר מלאכות לא אמרינן מתוך: איברא קשה משחיטה בריש הסוגיא ביצה (דף יב) דמייתי הגמ' הא דתני תנא קמיה דריב"א השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה, א"ל דא"ל מני ב"ש היא כו' דאי ב"ה הא אמרי מתוך כו' הכא נמי מתוך שהותרה שחיטה וכו' אלמא דגם גבי שחיטה אמרינן מתוך לב"ה, ומכתובות )דף ז א'( רב פפא משמיה דרבא ביו"ט שרי ובשבת אסור, א"ל רב פפי מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך, כגון שחיטה, הותרה נמי שלא לצורך. אלמא דגם לענין חבור אמרינן מתוך: וליישב דעת הרמב"ם נקדים מתחלה דיש לנו לומר בפשיטות דהרמב"ם ז"ל לשיטתו (בפ"ו הל"ח) דגייז בנוסח עירוב