משיב דבר חלק א יא

אינו גרוע מאינו מתוייג כלל, ואנן קי"ל דאם לא תייג אפי' שעטנ"ז ג"ץ לא פסול, ובאמת אם נימא דנוגעות אחת בחברתה פסול הס"ת, לא נמצא ס"ת כשר ח"ו. ועיקר דינים הללו מה שהעלה רמ"ע מפאנו ז"ל אינם מוכרחים כל כך וגם אם שלשתן המה מדובקים יחד באות ויכולין לקרא בצורת שי"ן, מ"מ אין בזה בית מיחוש, שהרי הכל רואים שאינם אלא כתרי אותיות ואינם אות בפ"ע. ע"כ יהיה מע"כ נ"י מבטל דעתו לדעת המכשירין בשביל כבוד התורה שנכתב בקדושה, אך מקום המטושטש במקום התגין ומשתנה ומתקלקל גוף האות ודאי צריך לתקן, והכל לפי עין ישרה. זאת הנראה לי לפע"ד: סימן ח למופלג אחד בק"ק קרעמענצוג יע"א: ע"ד סופר סת"ם שהעידה עליו אשה זה שנתים שמחק במכוון התפילין של חבירו כדי לפוסלם ובימים אלו העיד איש אחד שהסופר מיקל בנט"י, ובבהמ"ז בתפילין ובתפלה, וגם ראוהו שמחק את השם הקדוש בכתבו ובבא העד לפני ב"ד להעידו לא הכחישו הסופר אלא בקש תשובה כדי להכשירו. ועתה יש לחקור על סת"מ שכבר כתב עד כה, וגם איך להתנהג עם הסופר להבא. וה' יורנו דרך האמת: והנה מה שהעידו עליו שמחק את השם בכתבו וגם בתפילין של אחר כדי לפוסלן, כ"ז היה לתאבון היינו להנאתו כדי להכשיר את היריעה שהוא כותב ולא יהא נצרך גניזה והא דמחק בתפילין של חבירו כדי להשביח מלאכתו יותר ממלאכת הסופר השני, וא"כ אפי' היו עדים כשרים בדבר כדי להעידו שהוא רגיל באותו דבר ה"ז מומר לתיאבון ואזהרה דלא תעשון כן לה' אלהיכם, וזה אינו שייך למ"ע דהנחת תפילין שיהא נקרא בזה מי שאינו בר קשירה וכן מה שאינו נזהר בבהמ"ז ותפילה ג"כ אינו ענין לתפילין לפוסלו משום זה, רק מה שהעידו עליו הע"א שאינו נזהר במצות תפילין בכל יום אע"ג שזה ברור שאין זה אלא לתאבון היינו שהוא תאב להיות עצל מלהשמר בנקיות הגוף ומהרהורי עבירה, עד שיהא כשר להניח תפילין, או הוא עצל בהטירחא להניח תפילין מכ"מ אף אם נקרא אותו מומר בזה למ"ע דהנחת תפילין יש לחקור בזה אם הוא פסול כדין מומר משום שאינו בר קשירה כדאיתא בפ' השולח (גיטין מה ב') כי לא פורש בגמרא באיזה מומר כוונו חז"ל: והנה המג"א (בסי' לט) ואחריו הגרע"א בשו"ת (סי' סט) הוכיחו דכשר לתפילין מדכשר מומר לתאבון לאותו דבר לשחיטה דבודקין סכין ונותנין לו, ה"נ מומר לתפילין מקרי בר קשירה ופלא בעיני הרי חשו"ק יוכיחו דמקריין בר זביחה ולא מקריין בר קשירה. ובאמת כבר נתקשו הגאונים בת"ש (סי' יא) ובנוב"ק חלק יו"ד (סי' יא) האיך נקראו בני זביחה, והעלו משום שאנו מוזהרים עליהם להאכילם נבלות, וזה אינו שהרי מ"מ הם בעצמם אינם מצווים ע"ז ועוד יש להקשות ע"ז ואכ"מ. ותו א"כ מ"ט דהרא"ש שכתב דמומר להכעיס לאכול נבלות אינו בר זביחה הרי אנו מוזהרים שלא להאכילו נבלות וע"כ טעם אחר יש בדבר כאשר יבואר ולפי הטעם אשר אבאר משונה שחיטה מתפילין, ותו אם נימא דמדמינן שחיטה לתפילין הרי מומר להכעיס דודאי אינו מקרי בר קשירה, ולענין שחיטה דעת רש"י בחולין (דף ג:) בד"ה חוץ כתב וז"ל, אבל להכעיס לא אפי' נמצא סכינו יפה דמועד לנבל בכונה בידים עכ"ל מבואר דאי שחט שפיר כשר והכי דעת הרשב"א והרא"ה, אלא מתחלה נבא לבאר הא דאיתא בגיטין (דף פה) דקטן נקרא בר הויה דאע"ג שעתה אינו בר קידושין מ"מ אתיא לכלל הויה, והתוס' בגיטין (דף כב) בד"ה והא העלו דקטן נקרא בר כריתות משום דאם יגדיל הקטן יהיה בר כריתות, ולכאורה קשה הא גמרא מפורשת היא לענין הויה ולמה לא הביא התוס' הגמ' הנ"ל וכתבו מסברא דנפשייהו אלא הענין דהא דגבי קידושין נקרא קטן בר הויה מדיוקא הוא דכתיב ויצאה והיתה וזה אינו כסדר דהויה קודם ליציאה אלא הפי' דאפילו אתי לכלל הויה מקרי בר הויה, וזה כוונת רש"י בד"ה אלא וז"ל דלא דק קרא למימר דתהוי השתא בת הויה כו', והוכחת רש"י דלא דק קרא הוא משינוי הקרא כמו שבארנו, וא"כ לא מוכח רק לענין הויה אבל עדיין לא ידענו לענין כריתות, דקטן מקרי בר כריתות מפני שיהיה אח"כ בר כריתות כשיגדיל, בזה העלו התוס' מעצמם, ועיקר הטעם משום דמקשינן יציאה להויה וכדאי' לקמן (דף פב), ויצאה והיתה מקשינן להדדי וכמו דמקרי חשו"ק בר הויה ה"נ מיקרי בר יציאה. ולפי טעם זה יש לנו לומר גבי תפילין דכתיב וקשרתם וכתבתם הרי מפורש בקרא דמתחלה יהי' בר קשירה ואח"כ יהי' כשר לכתיבה ומש"ה חשו"ק פסולין, וה"ה מומר דאע"ג דאפשר שישוב ורפא לו מ"מ עתה הא אינו בר קשירה: והנה בשחיטה כתיב וזבחת ואכלת וילפינן מזה דמי שאינו בר זביחה פסול לזבוח עי' תוס' (דף ג:) ד"ה קסבר ועי' רא"ש חולין (סי' ה) דמביא זה הטעם בשם ר"י, מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא בר זביחה לאפוקי עובד אלילים והתוס' הביא לשון התנא דמתניתין חולין (דף לא), ולכאורה מהך וזבחת סגי (ת"ש סי' ב) דדוקא מי שנצטוה על הזביחה ול"ל להתנא לסיים בלשונו הך ואכלת ולומר מה שאתה זובח אתה אוכל אלא ללמדנו דשחיטת חשו"ק כשר דמי שישחוט קודם אכילתו נקרא בר זביחה וחשו"ק אף דעתה אינם מצווים מ"מ כשיגדילו לא יאכלו קודם שחיטה ומש"ה מומר לתיאבון ודאי מקרי בר זביחה ובודקין סכין ונותנין לו משום היכא דלא יהיה לו טירחא בטח ישחוט קודם אכילתו ושייך מה שאתה זובח אתה אוכל ומומר להכעיס דעת הרא"ש דלא עבידא שישוב וכל באיה לא ישובון ולעולם לא ישחוט קודם אכילה מש"ה פסול ואע"ג דלענין גיטין וקידושין מיקריין בני הויה וכריתות היינו משום דאם קידש קדושיו קידושין כדאיתא ביבמות דף מז) אבל לענין זביחה לאו בר זביחה הוא ודעת רש"י והרשב"א והרא"ה דאינו רחוק כ"כ שישוב כמו שאינו רחוק בשוטה שישתפה ומקרי בר זביחה משא"כ מומר לאלילים שהוא ככופר בכה"ת כולה מוחזק שלא ישוב לעולם. ויש ראיה לזו הסברא מדתניא בחולין (דף ה) מקבלין קרבנות וכו' כדי שיחזרו בתשובה לבד מומר לאלילים ואביזרייהו ומוכח מסוגיא דאפילו מומר לד"א להכעיס מקבלין ממנו קרבנות והכי נראה לשון הרמב"ם (בה' מעה"ק פ"ג) הרי דלמומר לד"א יש תקוה שישוב משא"כ מומר לאלילים. ונוסיף דברים לברר וללבן זה הענין, דהנה בה' מילה (בסי' רסד) כתב בהגהות רמ"א דמומר לערלות אינו כשר למול והגאון רע"א הביא בשם הפר"ח דמומר לתיאבון כשר והביא ראיה מזביחה ולדברינו מזביחה ודאי אינו ראיה דמומר לערלות נקרא בר כריתות: איברא התוס' בע"ג (דף כז) הוכיחו מגוף הסוגיא דמומר מקרי ב"ב מדלא קאמר דנ"מ בין רב ור"י מומר לערלות דלמ"ד המול ימול מומר כשר דאע"ג דלא מהיל כמאן דמהילי דמי ולמ"ד ואתה את בריתי תשמור דדוקא שיהיה בר ברית מומר פסול והוכיחו מזה דמומר לערלות נקרא בן ברית שהרי מחויב הוא אלא שאינו חפץ ולדברי התוס' אפי' מומר להכעיס מקרי בן ברית דאותה הראיה שהביא התוס' על מומר לערלות לתיאבון הרי היא ראי' גם על להכעיס דזה פשיטא דלמ"ד המול ימול בודאי כשר דכמו לענין נדרים הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל אף במומר להכעיס דאע"ג דלא מהילי כמאן דמהילי דמי ה"נ לענין המול ימול כשר למול כדאיתא בסוגיא דתליא הא בהא ואי נימא דלא נקרא בן ברית למה לא קאמר הגמרא מומר להכעיס א"ב אלא ודאי דאף למ"ד ואתה את בריתי תשמור מותר למול דנקרא בן ברית. אבל המפרש בנדרים במשנה דהנודר מערלים מותר בערלי ישראל מפרש דוקא שמתו אחיו מחמת מילה מבואר דאף אם הוא מומר לערלות אפי' משום צער לאו כמאן דמהילי דמי, וה"פ שאינו בכלל המול ימול וה"ה שאינו בכלל בן ברית מדלא קאמר מומר לערלות א"ב דלמ"ד המול ימול פסול ולמ"ד את בריתי תשמור כשר אלא ודאי באמת לא נקרא בן ברית משום שאינו שומר הברית. ומקור המחלוקת תליא בפירוש המשנה יבמות ר"פ הערל (דף עא) דרש"י ותוס' פירשו הערל שמתו אחיו מחמת מילה ואע"ג דכמאן דמהילי דמי אפילו שיהא כשר למול מ"מ לענין פסח ותרומה שאני כמש"כ התוס' שם (דף עא) ד"ה והני ואין להקשות מפסח דכתיב וכל ערל לא יאכל בו ותירצו התוס' דההיא לא איצטריך אלא לישראל עכ"ל, ומאחר שכן דפסח ותרומה שאני נמצא דאף בערל שמתו אחיו מחמת מילה