מרכבת המשנה (חעלמא) - ב צו

שם הי"א זכר לטיט עלח"מ והנכון שאין כאן חזרה ואף ת"ק מודה שהוא זכר לטיט ואין מברכין עליו שהוא טפל ועיקר מה דפליג ראב"צ לענין ברכ' ולית הלכתא כוותיה וע' בתוס' דקי"ד ע"א ד"ה אע"פ. פרק ח

ה"ב מלפני קורא ההגדה לבדו ועלח"מ ודבריו תמוהים דודאי פסק רבנו כר' הונא דאין מצה ומרור לפני כ"א זולת לפני קור' האגדה לבדו ומש"ה עוקרין לפניו לבדו. ומש"ר והלילה הזה כלו צלי עלח"מ אמנם בהגהות מיי' מבואר דלענין נאכלת צלי סתם לן תנא כבן תימא וכדא"ר חסדא דסתמא כבן תימא אע"ג דלענין ב' ימים ולילה א' קי"ל כת"ק. איברא יש ליתן טעם לפי מש"ר פ"י מהק"פ הי"ד דבשר חגיגה שעולה עם הפסח מתבער עמו ואינו נאכל אלא עד חצות והוציא זה מהירושלמי כמ"ש שם הכ"מ מש"ה נמי בשר חגיגה שעולה עמו אינו נאכל אלא צלי וכן מוכח כי היכי דלא תקשה סתמא דאלו דברים אסתמא דערבי פסחים

שם ה"ד ומגביה המרור עכ"מ דכן היא גי' רבנו במשנה מרור קודם למצה וכן משמעות המ"מ לעיל פ"ז ה"ה. ובכנסת יחזקאל שק"ו היה סבור דגי' רבנו במשנה מצה קודם למרור וליתא. ומה שהקשה דבסדר הגדה הקדים רבנו מצה למרור ותירץ בדוחק ע"ש. ולפמ"ש ניחא בפשיטות דבזמן הבית דמרור דאורייתא שפיר מקדים מרור כפמ"ש המנוח דגריס נמי במתני' מרור קודם למצה דטעם המשנה שמתחלה מררו חייהם ואח"כ נגאלו משא"כ בזה"ז דמרור דרבנן מקדימין מצה דאורייתא

שם ה"ו ואח"כ כורך ובהשגות ומ"מ ולח"מ ועיין שער אפרים שנ"ג ושנ"ד. וכן נראה עיקר בכוונת הראב"ד כמ"ש הלח"ם וש"א דלדעת הילל אוכלין פסח ומצה ומרור יחד. אמנם לדעת רבנו מודה הילל דפסח נאכל באחרונה. ובמכילתא על מצות ומרורים יאכלוהו מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלין אכילת שובע ע"כ ר"ל דפי' על בסמוך ר"ל אחרי מצות ומרורים יאכלו הפסח. ועמש"ר פ"ה מהת"ומ ה"ב דפסיק כמ"ד על בסמוך דומיא דועליו מטה מנשה ע"ש ובגמ' מנחו' וכן משמעות מש"ר פ"ג מהק"פ ה"ג דכל עיקר אכיל' פסח רק על השבע ולא שיאכל תחלה פסח ומצה ומרור ויחזור ויאכל פסק על השבע אלא דלהילל צריך לכרוך מצה ומרור יחד ואח"כ פסח. וכן הוא בנוסח כן עשה הילל בזמן שבה"מ קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד ודלא כמו שהגיה הט"ז פסח מצה ומרור. דבהכי ניחא הברייתא דמייתי הש"ס ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפ"ע וזה בפ"ע דתמוה האיך הילל מפיק מהאי קרא לכרוך ורבנן מפקי מהאי קרא זה בפ"ע וכבר נדחק בזה הרשב"ם דרבנן מפקי מדכתי' יאכלוהו ולא כתיב יאכלו אותו ואין זה סגנון לדרוש דזה בפ"ע מדקיצר הכתוב יאכלוהו ולא האריך יאכלו אותו אלא רבנו מפרש דהילל נפקא ליה מדכתיב בפרשת בהעלותך על מצות ומרורים יאכלוהו ובפרשת בא כתיב צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו ואי ס"ד דמצה והדר מרור למה לי קרא דבהעלותך דכיון דמקרא דפ' בא ילפינן דפסח אחר מרור כ"ש דאחר מצה דהא מרור אחר מצה ותו דלפי מ"ש דפי' על בסמוך סתרי קראי דבפ' בהעלותך משמע דפסח סמוך למצה ובפ' בא משמע דסמוך למרור ומש"ה מוכיח הילל דצריך לכרוך מצה ומרור יחד דשפיר שתי המקראות אמת דסמוך למצה וסמוך למרור. ולפ"ז טעות נפל בלשון הברייתא וצ"ל ת"ל על מרורים יאכלהו אפילו זה בפ"ע דשפיר האי קרא דפ' בא מלמד דהרשות בידו לאכול מצה ואח"כ מרור דאז ה"ל סמוך למרור ולא למצה והנה הרשב"ם עצמו כ' וז"ל דהא כתיב לעיל ואכלו את הבשר כו' ובהכרח היינו קרא דפ' בא דכתיב ביה ואכלו את הבשר והרי בהאי קרא כתיב על מרורים יאכלהו וזהו גירסת רבנו וט"ס נפל בש"ס. וזהו דמסיק הש"ס והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהילל ולא כרבנן דאי הלכה כרבנן דרצה כורך רצה אוכל מצה והדר מרור שפיר בז"הז בדין שיאכל מצה ואח"כ מרור דמרור דרבנן יבטל מצה דאורייתא ואי הלכה כהילל דבזמן הבית דוקא כורך היה בדין שיברך על המצה ויאכל ואח"כ יכרוך ויברך על המרור דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו וע' בתוס' ד"ה אלא מברך והבן זה

שם ה"ז ולא עמ"ש ח"א

שם ה"ח ומטבל ובהשגות וכן משמע מדקאמר הש"ס דקי"ו ואי לאו מצוה משום מה מייתי לה א"ר אמי משום קפא מיהו משמעות הירושלמי פ' ע"פ דר"ל סבר כבר קפרא דמטבילין מצה הילכך אע"ג שהביאו ירק מרור תחלה וא"צ שוב לטבול מרור שנית מ"מ יש ב' טיבולין דירק ומצה וזה מוכרח שם ע"ש ותבין

שם ה"י ויש לו לגמור את ההלל ע' בהשגות ויפה השיב המ"מ ולענין קושיית הראב"ד י"ל שהיו שותין כוס ד' בארעא וגומרין את ההלל באיגרא ע' הרז"ה סוף פסחים

שם הי"ד מי שישן כו' ע' השגות ומ"מ ולח"ם. והנה הראב"ד לשטתו דלעיל פ"ד מה' ברכות ה"ז דס"ל שינה לר' יוסי ונמנום לר"י הוי הפסק בסעודה דשפיר מתוקם עובדא דרבה לענין הפסק. משא"כ לפי שיטת רבנו דאינו הפסק לענין ברכה מוכח מעובדא דרבה דדין זה גם במצה ודוקא בליל פסח. ומה שפי' המ"מ דנתנמנם בבה"מ דחוק.