מרכבת המשנה (חעלמא) - ב צד

רב האי בק"ו ממלוגמא שהסריחה ולא נפסלה מאכילת כלב שהאוכלה בכרת כדין חמץ בעין דחזי לכלב ומ"מ מותר לקיימו הואיל שאין עומד לאכילה כ"ש התריא"ק שהאוכלו רק במלקות אפילו יש בו כבא"פ כדין תערובת שיהי' מותר לקיימו כיון שאינו מאכל כל אדם. וסיים רבנו דין חלב חטה וניירות שדבקן בחמץ שהם ג"כ בעין דומיא דפת ומלוגמא ומ"מ מותר לקיימן אפילו לא הסריח הואיל שאין צורת החמץ עומדת ר"ל שחלב חטה נבלע וחמץ שבניירות מכוסה וזה ברור בכוונת רבנו ועמש"ל הי"א. ובמיי' ד"ו הגירסא בדברי הראב"ד א"א זה שיבוש דמאחר קבל הטעם ולא מטעמו ע"כ ואולי ה"ק דטעם קילור ורטייה שנתן לתוכו קמח מפני שהקמח מקבל טעם הרטייה ושוב אינו מחמיץ ולא כטעמו של רבנו א"נ דמשיג על דין טריא"ק דשאני קילור ורטייה שהקמח מקבל טעמן ושוב אינו מחמיץ משא"כ בטריא"ק שנתן לתוכו חמץ. ויותר נכון בכוונת הר"א דמשיג על דין התריא"ק דרב האי דשאני קילור ורטייה שנתן לתוכן קמת דה"ל הסריח ולבסוף החמיץ. ומלוגמא שנסרחה טעם המלוגמא עצמה פגום משא"כ טריא"ק שמשימין בו חמץ דה"ל נתחמץ ואח"כ הסריח לא חשיב טעם לפגם דמאחר קיבל הטעם לפגם ולא מטעמו של עצמו דס"ל להר"א דדוקא דבר הנפגם מחמת עצמו שרי לקיימו משא"כ מה שמשובח מחמת עצמו ונפגם מחמת התערובת אסור לקיימו. וזהו דלקמן הי"א מפרש הר"א את הירושלמי דיש הפרש במלוגמא דכל שנסרחה תחלה בתערובת ואח"כ נתחמצה חשוב פגום מטעמו מחמת עצמו ושרי לקיימו משא"כ בנתחמצה ואח"כ נסרחה בתערובת דממקום אחר קיבל טעם לפגם אסור לקיימו וזה נכון בכוונת הר"א. ולדרך רבנו דמלוגמא חמץ בעין ליכא לפרש כן ויש לו שטה אחרת כמ"ש ועמ"ש הי"א

שם הי"א הפת עצמה כו' ומלוגמא עיין בהשגו' ועמ"ש ה"י. ובירושלמי פ' כל שעה מלוגמא שנסרחה אית תניי תני זקוק לבער ואית תניי אין זקוק לבער מ"ד זקוק לבער בנתחמצה ואח"כ נסרחה ומ"ד אין זקוק לבער בנסרחה ואח"כ נתחמצ' ומפרש הר"א דבעינן שטעמו פגום מחמת עצמו וכמ"ש ה"י. ועיין מ"מ ולח"מ שדבריהם הם דחוקים דמה ענין נתחמצה בפסח אכתי משנפסל לאכילת כלב זהו ביעורו מה גם דודאי נסרח' לאו היינו נפסל מאכיל' כלב. ולדרך רבנו מלוגמא כלו חמץ כמ"ש ה"י צריך לפרש הירושלמי דכל שהיה חמץ קודם סרחון ה"ז אסור לקיימו עד שיפסל מאכילת כלב. משא"כ כשנפסל תחלה מאכילת אדם ע"י סרחון אע"פ שהחמיץ אח"כ מותר לקיימו. ולא חילק רבנו בזה דפשוט הוא דנתחמצה ואח"כ נסרחה היינו פת שעיפשה ופשיטא דבעינן שיפסל לכלב א"נ דקמ"ל רבנו דסתם מלוגמא שנסרחה ודאי נסרחה ואח"כ נתחמצ' דמסתמא בשעת גיבול מטיל תוכו מעט סימנים ולא מתוקמא ברייתא דזקוק לבער אא"כ נוטל חמץ גמור ועושאו מלוגמא דהיינו פת שעיפשה ולכך לא הוצרך רבנו לבאר זה וכמ"ש. ומש"ר בגדים שכבסו עיין השגות והטעם ראשון שכתב אינו לדרך רבנו כמ"ש ה"י דאפילו חזי למאכל אדם א"צ לבער והטעם השני שכ' הר"א הוא באמת כוונת רבנו וכמ"ש ה"י ע"ש. פרק ה

ה"א אין אסור כו' ובהשגות והשגה זו נרשמה בטעות דשייכה לקמן ה"ב. שם ה"ב שאין מי פירות מחמיצין כאן שייך השגת הר"א דלעיל ה"א וטעם הראב"ד מסוגיא דמנחות ורבנו מפרש לה כשהיה במים תחלה וכמ"ש הגהות מיי' ע"ש

שם ה"ה הקדרות החדשות כ' הלח"מ לא ידעתי טעם לחדשות כו' וזהו מפני שהלח"מ נגרר אחר פרש"י אמנם פי' רבנו כמ"ש הערוך ערך אבושנא באגדה דמגילה פי' נוטלין שעורים שלא הביאו שליש ונותנין אותן לתנור לייבש וכשיבשו מוללין אותו בין ידיהן ומלבנין בו הקדרה ע"כ וכפי הנראה שחפין אותו ובערוך ערך לבן ואין מלבנין את הרעפים פי' מצרפין הקדרות באש כו' ר"ל שאין זה לשון לבנות אלא לשון ליבון וצירוף והכי מפרש רבנו מה שאמרו בגמרא לא לימחי איניש קידרא בקימחא שאין שפין קדרה חדשה לצרפה שתתחסם ע"י מלילה וחיפה ושיפה של קמח קלי הבא משעורים קלויים וכרמל קלוי שמבשלין בקדרה עד שנעשה עב ושפין בהם שתתחזק אא"כ בחסיסי וכמ"ש המ"מ בפי' חסיסי לדעת הרי"ף

שם ה"ח תבשיל כו' עלח"מ שבא לחלוק עלינו את השוים עמש"ר פ"ט מהט"מ הי"ב דכל הספקות מד"ס וכיון דמספקא לן במתבקעין ע"פ הביב אי הוי חמץ גמור ד"ת כדעת מר עוקבא או לאו וכשמואל ה"ל ספק דאורייתא דלחומרא מד"ס ומש"ה סתם רבנו דכל שלא נתבקעו אפילו מתבקעין ע"פ הביב מותר ד"ת וה"ל תערובת של ספק. ומה שסיים רבנו שאין הדגן שנבלל כו' בא להוסיף דאפילו אין מתבקעין ע"פ הביב נמי אסורין משום ושמרתם את המצות הילכך כל שנתבשלו ונרפו מחמת בישול אין לעמוד על שיעור הביקוע ע"פ הביב ודוקא כל שרפו בצונן משערין שאם יתבקעו ע"פ הביב הם אסורין ואם לאו מותרין משא"כ דרך בישול נרפה ע"י בישול ואפשר החמיץ. וסיים רבנו לקמן ה"ט לפיכך דאפילו בצונן ואין מתבקעין ע"פ הביב דמותרין בדיעבד יש ליזהר לכתחלה משום שימור וחשש שהייה כדי חימוץ

שם הי"ג כל זמן שאדם עוסק בבצק ע' השגות ומ"מ ולח"מ ודברי הר"א דחוקים דאי החרשות סי' חימוץ משהגביה ידיו יש להחמיר מספק כמו בהכסיף אע"ג דליכא עיסה אחרת. מה גם שהוא נגד החוש שהרי החמץ תופח ונתהוה אויר בחלל שבתוכו מש"ה משמיע קול והחרשות סי' מצה ומ"מ חוששין לחימוץ. ורבנו מפרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ פי' שיש עיסה אחרת ששהו בה כ"כ כמו בזו עיין