מרכבת המשנה (חעלמא) - ב צג

הפסח הקנין תלוי ועומד ועובר בב"י כיון שבידו לפדותו ומש"ה כשעבר הפסח אסור בהנאה משום קנס דלא ס"ל לרבנו מה שמחלק הר"ן בין משכון לחלה דאף במשכון דחסר ממון אמרינן הואיל. וכשקבע זמן קודם פסח נמי בעינן מעכשיו דאל"כ כיון שלא קנה במשיכה בשעת הרהנה אינו מוחלט לו אע"ג שהגיע זמנו ולא פרעו דהאי שעתא ליכא קנין משיכה מש"ה מצריך רבנו תרתי קבע זמן קודם פסת וגם מעכשיו. נמצא דרבנו פליג על הרמב"ן וס"ל דאפילו אמר מעכשיו לא קנה אלא דמשעת גוביינא קנה למפרע אבל כל תוך הפסח עובר בבל יראה מתורת הואיל כמ"ש. אך עמש"ר פי"א מה' מכירה ה"ד ומה שחולק עמו שם הראב"ד דלדרך רבנו לא שייך אסמכתא במשכון מטלטלין שבידו ולפי"ז נכרי שהרהין אצל ישראל הרי ממ"נ אי קונה משכון והוי שומר שכר עיין פ"י מה' שכירות ה"א אפילו הגיע זמן אחר הפסח וגם לא אמר מעכשיו ה"ז אסור כיון דחייב באחריותו. ואי נמי לא קנה משכון (כל שחייב באחריות בדיניהם הרי רוצה בקיומו ועובר בב"י כמ"ש ה"ד. ותו) אכתי כל שאמר מעכשיו ואפילו הגיע זמנו אחר הפסח עובר ולא הוי דומיא דרישא וכ"כ רבנו בפירוש המשנה התנאי בשניהם שיאמר לו אם לא הבאתי לך ביום פלוני מעות קנה מעכשיו ואם לא א"ל זה הרי החמץ ברשות בעליו ולא ברשות אותו שהוא ממושכן אצלו ע"כ הרי דסובר רבנו דבין ישראל מעכו"ם ובין עכו"ם מן ישראל אינו קונה משכון כרבנן דר"מ ודלא כמ"ש המ"מ אלא דכל שיד עכו"ם תקיפה וחייב בדיניהם עובר כמ"ש. ומה שהקשה המ"מ לדעת הר"א דלמה לא אוקים הש"ס מתני' בהגיע זמן קודם הפסח. הנה לדעת הראב"ד פי"א מה' מכירה ה"ד דאפי' במשכון מטלטלין שבידו שייך אסמכתא נמצא בסיפא דמתניתין בנכרי שהרהין אצל ישראל אפילו הגיע זמן קודם פסח לא קנאו ישראל מדין אסמכתא לדעת רבנן דר"מ דישראל מנכרי לא קנה ומש"ה לא מתוקמא מתניתין אלא במעכשיו ואע"ג שהגיע הזמן אחר הפסח. ומ"ש הלח"מ וא"ת לרבנו כשהקשו בגמרא תנן נכרי שהלוה כו' אמאי לא תירץ דאיירי שהגיע זמן קודם הפסח דאכתי לא אסיק אדעתי' דגוי מישראל לא קנה משכון כו' דבריו תמוהים דהא קס"ד דלא הרהינו ובמה יקנה המשכון כיון שלא משך אע"ג שעשאו אפותיקו ובזה אזדא נמי קושייא שנייה של הלח"מ מ"ש וא"ת לרבנו כשהקשו לימא כתנאי כו' וזה פשוט ועיין בצרור החיים שהאריך בענין הואיל

שם ה"י וכן הקילור עיין בהשגות ונראה כוונתו להשיג על בבא דתריא"ק שכלל רבנו עם קילור ורטייה ואספלנית הנזכר בתוספתא וזהו שכתב שמאחר קבל ר"ל שדין התריא"ק למד מדברי ר' האי גאון ובאמת הגאון התיר לקיים התריא"ק מטעם אחר ולא מטעמו. דז"ל הרא"ש פ' אלו עוברין תניא בתוספתא קילור ואספלנית ורטייה שנתן לתוכן קמח א"צ לבער מלוגמא שהסריח א"ל לבער ירושלמי מלוגמא שנתחמצה ואח"כ נסרחה זקוק לבער כ' ר' האי גאון דמלוגמא שהסריח א"צ לבער כ"ש טריא"ק שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפעה שא"צ לבער ע"כ. וס"ל להראב"ד בכוונת רב האי שהחמץ שבתריא"ק לא נפסל מאכילת כלב ולא דמי לחמץ שבקילור ורטייה דמסריח מיד דמש"ה לא למד תריא"ק מקילור אלא למד היתר התריא"ק ממלוגמא דחזי נמי לאכילת כלב והראב"ד לשיטתו דלקמן הי"א פסק במלוגמא כהירושלמי וא"כ ה"ה בתריא"ק אפילו אם ודאי החמץ המעורב בו נתחמץ תחלה בעינן מיהות שהסריח קצת קודם שנתערב דס"ל להר"א דתריא"ק לא נפסל מאכילת כלב. וכן משמעות רבנו לקמן הי"ב דאפילו למאכל קצת בני אדם חזי. ואולי ס"ל להר"א דהתירו שהיית תריא"ק בק"ו מן מלוגמא הואיל דחזי לרפואה ומשום פיקוח נפש. והנראה בכוונת רבנו דס"ל דתערובת חמץ אע"ג דחזי לכלב כל שאינו מאכל אדם אינו עובר בב"י וזהו שכ"ר לעיל ה"ח דכל תערובת אפילו יש בו כזית בכא"פ דומיא דכותח מותר לקיימו הואיל שאינו ראוי לאכילה ר"ל לאכילת אדם:

וזהו מש"ר ה"ט עריבת העבדנין כו' שהרי נפסד והבאיש ר"ל ונפסל מאכילת אדם וזהו שכ' כאן דברים שאין עומדין לאכילה כלל דומיא דקילור כו' שמותר לקיים התערובת אפילו לא הבאיש כלל ולא עוד אפילו התריא"ק שהוא מאכל קצת בני אדם כיון שאינו מאכל כל אדם ואינו עומד לאכילה ונפסד צורת החמץ ע"י תערובת מותר לקיימו וזהו מש"ר לקמן דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל לאדם כלל ר"ל דומיא דקילור כו' או שאינו מאכל כל אדם ר"ל דומיא דתריא"ק אע"פ שמותר לקיימו כו'. וזהו שדקדק רבנו בלשונו ה"ט וכ' שהרי נפסד ונבאש וכאן כ' שהרי נפסד צורת החמץ דהתם לא חשיב תערובת ממש דהקמח לחוד והעורות לחוד אלא דמחזי כתערובת שהקמח דבוק בעור הילכך בעינן נבאש דנפסל לאדם משא"כ הכא דה"ל תערובת ממש כיון דנפסד צורת החמץ ואינו עומד לאכילה מחמת מיאוס אפילו לא הבאיש כלל מותר לקיימו ודלא כמ"ש הלח"מ. ובזה מדוקדק מאד משר"ל הי"א הפת עצמו שעיפשה דתי' עצמה לא נזכר בש"ס והוסיפה רבנו להורות דיש חילוק דדוקא בתערובת סגי בנפסל לאדם משא"כ בפת חמץ בעינן שנפסל מאכילת כלב מחמת עצמה או נתעפשה ממש עד דלא חזי לכלב. ואח"כ כ"ר דין מלוגמא שנסרח' אצל דין הפת ולא אצל דין הקילור עיין בערוך ערך מלוגמא דמפרש מלוגמא רפואה ובמוסיף הערוך פי' מלוגמא רטייה ומזור דלפ"ז צריך הבנה הא דנקיט בתוספתא קילור ורטייה ואח"כ נקיט מלוגמא דהיינו רטייה והיינו מלוגמא א"ו דה"ק רטייה שמערבין בו קמח דה"ל תערובת א"צ לבער אפילו לא הסריח אבל מלוגמא דהיינו רטייה שכלה חמץ דוקא כשנסרח א"צ לבער וזה ברור דמש"ה כ"ר מלוגמא שהוא חמץ בעין אצל פת בעין וקמ"ל דאפ"ה בנסרחה א"צ לבער אע"ג דחזי לכלב הואיל שמלוגמא אין עומדת לאכילה. ומפרש רבנו דזהו כוונת רב האי שלמד היתר התריא"ק בק"ו ממלוגמא שנסרחה אע"ג דליכא למילף תריא"ק מקילור ורטייה שאין עומדין לאכילה כלל משא"כ תריא"ק דעומד לאכילת בני אדם הצריכין רפואה לזה למדו