מרכבת המשנה (חעלמא) - ב צב

ר"ל תוך שש וה"ז עובר תכף בבל יראה וזה אינו דבלשון רבנו מקרי שעת הביעור כל יום י"ד עמשר"ל ה"ה ותבין

שם הי"א או זורק לים עכ"מ ומ"ל ועמ"ש פ"ח מהע"ז ה"ו שוב ראיתי בירושלמי פ"ג דע"ז וז"ל כתוב א' אומר וישאם דוד ואנשיו וכתוב אחד אומר ויאמר דוד וישרפו באש. ריבח"א מה שהיה של מתכת וישאם דוד של עץ וישרפו באש ע"כ הרי הנכון כמ"ש פ"ח מהע"ז ה"ו דמש"ר או שורף ומטיל לים הגדול לאו תרתי בעי אלא ה"ק שורף או מטיל לים ור' יוסף ל"פ בע"ז כמ"ש התוספות ולפמ"ש שם גם בחמץ לא פליגי לדינא אלא בפי' המשנה ועפי"ג מה' מ"א הי"ו. פרק ד

ה"ג עכו"ם שהפקיד חמצו כ' הלח"מ ומ"מ קשה לי כו' אפילו לא ייחד והוי ש"ח דאין זקוק לבער ע"כ. ואני אומר דודאי רבנו סובר דצריך שיקבל עליו אחריות גנבה ואבדה כפשטות לשון הש"ס ד"ה ע"ב דאלו מגנב ומתביד אבל ש"ח א"צ לבער ופי' הברייתא שבדף ו' לדעת רב אשי אינו לדרך רבנו כפרש"י כדס"ד הלח"מ וגם לא כפי' התוספות אלא ה"פ לדרך רבנו הפקידו אצלו זקוק לבער והוא שקבל אחריות גנבה ואבדה כמסקנת הש"ס לעיל. והא דקאמר ייחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא בבתיכם היינו דוקא בלא קיבל אחריות גנבה ואבדה ולרבותא נקיט דלא מבעיא בש"ח ולא ייחד לו בית שא"צ לבער אלא אפילו ייחד לו בית דהיינו נכרי השרוי עמו בחצר דסד"א דחייב אפילו לא קיבל אחריות כדס"ד הש"ס ד"ה ע"ב אליבא דרבא להיתרא נכרי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין ת"ל לא ימצא ומפרש רבנו דהיינו הך דר' אשי ולעיל מפיק מדכתיב לך לך תרי זימני ורב אשי מפיק מדכתיב לא ימצא בבתיכם. ולבסוף מסיק הש"ס דאפילו תימא שכירות לא קניא נפקא ליה מגוף לא ימצא פרט לזה שאינו מצוי בידך ועמש"ר ה"ד

שם ה"ד עכו"ם אנס עיין בהשגות ועיין מש"ל ה"ג ויש ט"ס בלשון הראב"ד שכ' מן האנס הוא וע"כ היה וצ"ל וערב פסח היה גם מ"ש כשירצו וע"כ החזירוהו צ"ל וע"פ החזירוהו להם. וכן בלח"מ ועל כרחו היה צריך למחוק ולהגיה וע"פ היה וכוונת הראב"ד דחמירא דבני חילא שהיו בעלי בתים אופים חמץ משלהם ליתן לבני חיל מחק המלך הילכך אע"ג שזיכו הבעלים ע"י אחר לבני החיל מ"מ כל זמן שלא הגיעו ליד בני החיל הוי של ב"ה כיון דאי מיגנב ומתביד כו' משא"כ כל שמסרו ליד בני חיל ולא קבלו אחריות אין התשלומין שמן האונס חשוב אחריות הגם דרש"י פסקים ד"ל ע"א פי' אהא דפוקו זבינו חמירא נכרים אע"פ שאופהו יום זה שעבר והוא פסח ע"כ. באמת פי' רש"י דחוק דסתם בני חילא לאו נחתומים הם ופת נכרים של ב"ה לכ"ע אסור ומסתמא ר"נ היה נזהר אפי' מפת פלטר והאיך אפשר שיאפו ישראל בי"ט פת חמץ לעכו"ם עמש"ר פ"א מהי"ט הי"ד בני החיל כו'. לכן העיקר כמו"ש הראב"ד דלהכי לא נקיט פוקו זבינו חמירא מנכרים דודאי פת עכו"ם אסור ודוקא קאמר חמירא דבני חילא דהיינו שאפאו ישראל קודם פסח ונתנו ליד הנכרי ועבר עליו הפסח. דבהכי ניחא קושיית הלח"מ דס"ל הראב"ד דבהכרח איירי שהיה חמירא דבני חילא מופקד אצל ישראל דאי מסרוהו קודם פסח לנכרי אכתי האיך אמר פוקו זבינו ניחוש לאחלופי שיחליף הנכרי בפת שלו שנאפה בי"ט דאסור משום פת עכו"ם דקיי"ל ע"ז דל"ט דחמפ"ג בעי מיהו חותם א' דודאי איכא למטעי בין פת שנאפה מע"פ לפת שנאפה בי"ט ראשון א"ו דא"ל זבינו חמירא מהמופקד ביד ישראל דליכא חשש חליפין ואעפ"כ לא היה צריך לבערו ומשיג דלדעת רבנו דחייב לבערו במוצאי פסח היכן יהיה נמצא ומש"ה סובר הר"א דחמץ דבני חיל המופקד ביד ישראל בלי אחריות א"צ לבער ובאמת ר"ל ציוה לקנות מהמופקד אבל ישראל דליכא חשש חליפין ולא היה שם אונס כלל שיקבל הישראל אחריות אלא היה יכול הישראל להחזיר שמירתו ולומר לנכרי איני מקבל אחריותו עלי כל ימי פסח אע"פ שהיה בבית ישראל. ובהכרח החזירוהו להם פי' שאמרו לו כן בע"פ ובמוצאי פסח קנאוהו ממנו כיון שהיה בבית ישראל וליכא חשש חליפין. ומוכח דתשלומין שמצד האונס אינו בכלל אחריות. והא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא היינו כשקיבל אחריות א"נ לאחר אפיה כשלא מסר עדיין לבני חיל דבהכי אזדו כל דברי הכ"מ אלא די"ל דאותן בני חיל לא היו אנסים כהנך דרבא גם דברי הלח"מ תמוהים ולדרך רבנו צ"ל דאיירי ר"נ בפת של בני חיל שהיה בבית הנכרים דליכא אחריות אונס ובאופן דליכא חשש חליפין כגון שהיה סימן בפת בני החיל או שהיו ישראל חייבין לאפות כל צרכן של בני החיל ומעולם לא קנו פת אחר או דליכא אופה נכרי

שם ה"ה ישראל שהרהין עיין בהשגות ומ"מ ולח"מ. ולשון הר"ן נכרי שהלוה כו' אוקמו בגמ' כשהרהינו אצלו וא"ל קנה מעכשיו דאז קאי ברשות הנכרי אע"ג שקבע זמן אחר הפסח ואע"ג שבידו לפדותו לא אמרינן הואיל כיון דחסר ממון ולא דמי לחלה דאמרינן הואיל דבעי מיתשיל ועובר בבל יראה דהתם חסר רק דבור. ואין לומר דדוקא כשהגיע זמנו קודם פסח דא"כ למה אוקים הש"ס במעכשיו דהא אין דין אסמכתא במשכון דאם אמר אם לא אפרע לך בזמן פלוני המשכון מחול לך אין בו משום אסמכתא וכן הוא בתוספת' פ' הזהב דב"ח קונה משכון בין משכנו בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה ודלא כמ"ש ה"ר אפרים והביא ראיה מהתוספתא דאיירי בקבע זמן קודם פסק ולית' דהתוספתא איירי בדלא אמר מעכשיו מש"ה מצריך קבע זמן קודם פסח ע"כ תורף דברי הר"ן בקצרה עיין בלשונו באריכות וזהו דעת הראב"ד. ואולם הרמב"ן במלחמות כ' דכל שלא א"ל קנה מעכשיו לא קנה נכרי אלא משעת גוביינ' כיון דאלו הו"ל זוזי היה מסלק לו ע"ש וזה שתירץ המ"מ לדרך רבנו דכל שהגיע זמנו אחר הפסח אע"ג דא"ל מעכשיו לא קנאו הגוי עד אחר הפסח דאז נקנה לו למפרע במשיכה משא"כ כל תוך ימי