מרכבת המשנה (חעלמא) - ב פט

הש"ס ובפלוגתא דר"י ור' יוסי על דרך הא דסיים הש"ס באינך ספק על היינו בקעה ובפלוגתא דר"א ורבנן כו' ובפלוגתא דר"מ ורבנן כו' דר' ורשב"ג כו' דר' ורבנן כו' דרשב"ג ורבנן א"ו דבצבור א' של חמץ לא שייך פלוגתא דר"י ור' יוסי וכמ"ש (ולכן יש לגמגם בפרש"י דבצבור א' של חמץ דנקיט הש"ס סתם היינו שני שבילין פרש"י דתלייא בפלוגתא דר"י ור' יוסי ובספק על דמפורש בש"ס בפלוגתא דר"א ורבנן פרש"י דגבי חמץ כ"ע מודים דתולין לקולא והנכון כמש"ר) והא דנקיט הש"ס לשון היינו שני שבילין שמגומגם לדרך רבנו י"ל אחרי שום על לב קושיית המ"מ על דברי רבנו דידיה אדידיה דכיון דבצבור א' של חמץ וב' בתים בדוקים שניהם א"צ בדיקה כ"ש ספק על ונדחק דבשני בתים בדוקים איכא חד דודאי א"צ בדיקה מש"ה תולה א' בחברו משא"כ ספק על צריך בדיקה דכל עיקר בדיקת חמץ על הספק. וכבר תמה עליו המ"ל דאדרבה אפילו בנשאלין זאח"ז לא שייך תולה א' בחברו בדבר שכל צד בפ"ע ראוי להחמיר ובלי ספק המ"מ הוקשה לי' קו' המ"ל הזאת מש"ה הניח המ"מ דברי רבנו בצ"ע. איברא אומר אני שלא על רבנו תלונתם כי אם על הש"ס דמפורש דבצבור א' של חמץ היינו ב' שבילין וספק על פלוגתא דר"א ורבנן ולרבנן צריך בדיקה. וזה נמי מה שתמה הר"י בד"ה ספק על דלעיל מדמה לה הש"ס לספק טומאה בר"ה והכא מדמה לה לספק טומאה ברה"י וכשניישב קושיית הר"י על הש"ס ממילא יתיישבו דברי רבנו. ותחלה נדקדק למה מעיקרא קאמר הש"ס בשני צבורין כו' ולפניהם ב' בתים א' שאינו בדוק היינו ב' קופות והדר קאמר צבור א' כו' ולפניו ב' בתים בדוקים ולמה לא נקיט בגוונא דרישא בשתי צבורים ולפניהם ב' בתים בדוקים דכה"ג דמי טפי לשני שבילין. אלא ודאי דסובר הש"ס דוקא בשני צבורין ולפניהם שני בתים א' שאינו בדוק הוא דא"צ בדיקה דה"ל ב' קופות דתולין הקלקלה במקולקל משא"כ כל שלפניהם ב' בתים בדוקים דלא שייך שאני אומר ודאי שניהם צריכין בדיקה אפי' נשאלו בזאח"ז וכדעת הרשב"א בי"ד סי' קנ"א דאפי' באיסור מד"ס כל שאין לתלות בזה יותר מזה שניהם אסורין ודלא כמ"ש הרמב"ן דהיינו ב' שבילין אלא דשאני ב' שבילין דקיי"ל ספק טומאה בר"ה טהור משא"כ ספק איסור אפי' מדברי סופרים לחומרא. מיהו היינו דוקא בשני צבורין משא"כ בצבור א' וזה יתבאר בשום לב מש"ר פי"ט מהאה"ט ה"א ב' שבילין א' טמא וא' טהור הלך בא' מהן ואין ידוע באיזה מהן הלך כו' דקשה לכאור' אמאי לא מצייר שיודע באיזה מהן הלך אלא שאין ידוע איזהו השביל הטהור. אלא דזה אינו דאי ס"ד שנתערבו השבילין א"כ חשוב איסור קבוע ושניהם טמאין דהיינו שדה שאבד בה קבר שכל השדה טמא והמאהיל על מקצתו נטמא וא"כ ה"ה אם הלך בשביל אחד לבדו טהרותיו טמאות וזהו שכ"ר פי"ט מהאה"ט ה"ב ככר טמא שנתערב בט' טהורין ובאו ה' בני אדם ואכלו ה' ככרות ובאו ה' אחרים ואכלו הנשארים הראשונים טמאים וחמשה האחרונים טהורין שתולין בראשונים אלמא דכל ספק קבוע בככרות כלן טמאין ואפילו אכלום עשרה כאחד כלן טמאים ושורפין טהרות שעשו אלא דמש"ה חמשה האחרונים טהורין דה"ל כנפלו הראשוני' לים דהותר התערובת. ומש"ה כ"ר שם ברישא דבשתי ככרות א' טהור וא' טמא ואכל א' את הראשונה והשני את השנייה ועשו טהרות דבנשאלין זאח"ז שניהם טהורין דהתם לא מקרי קבוע דאין התערובת בככרות ולא נולד הספק בככרות שהיו יודעים ומבוררים לבעלים איזהו טמא ולא נולד הספק אלא לאחר שנאכלו. ובזה מפולש דודאי ב' עכברים שנטלו א' חמץ וא' מצה ונכנסו לב' בתים בדוקים חשיב קבוע שהספק נולד בגוף הככרות דלא ידעינן איזהו חמץ מש"ה אפילו נשאלו בזאח"ז שניהם צריכין בדיקה שהרי נכנס לכל בית ספק חמץ וה"ל כככר טהור וטמא שנתערבו ואכלום ב' בני אדם דשניהן טמאין ומוכרח הש"ס לצייר דוקא צבור א' של חמץ דאיכא חד בית שודאי לא נכנס בו דשפיר הוי דומיא דב' שבילין וזה ברור. משא"כ בהך דב' קופות דאיכא בית שאינו בדוק שפיר אע"ג דנתערב חמץ במצה ואח"כ נפל אחד מהתערובת להבדוק והשני לשאינו בדוק תולין הקלקלה במקולקל. ובהכי ניחא הא דמציירה המשנה ברישא בשני שבילין ואדם א' דשניהם תלויות וכתבו הר"ש והרע"ב דכל באדם א' חשיב ודאי כנשאל עליו ועל חברו וכמ"ש פ"יא מה' אה"ט ה"א ולא מציירה באדם א' שנגע בא' מב' ככרות וא"י באיזה מהן (ועיין תוספות פסחים דט"ו ד"ה חבית דס"ל בחבית אפילו ברה"י שתיהן תלויות ד"ת שכן מוכח מסוגיא דנזיר דבר"ה שתיהן טהורות ד"ת וכ"כ המ"ל רפי"ט מהאה"ט דטמאים רק מספק. וכוונת התוספות דאע"ג דאפשר לפרש הך דחבית בנוגע במע"ל שבנדה או במדור ארץ העמים ודכוותיה דתולין מ"מ ס"ל להתוספות דבהכרח תולין מדאורייתא קאמר דבבכורות דל"ג מפיק להו מקראי) ולדרך רבנו ניחא דודאי כל תערובת א' בא' דאחד ודאי טמא שניהם נשרפין אפילו בר"ה מש"ה הוצרך לצייר בב' שבילין דשפיר תולין כמש"ר רפי"ט מהא"הט כיון שא"א לשרוף הטהרות הראשונות ע"ש ודוק. הן אמת דכשלא טבל בינתים שהשנייה בשרפה היה בדין שהראשונות טהורות כמו שצידד המ"ל שם דלא שייך השניות מוכיחות דתולין הקלקלה במקולקל איברא במשנה מפורש דהראשונות תלויות וצ"ל הטעם דאין סברא לטהר הראשונות הואיל שטבל בינתים עמ"ש המ"ל פי"ט מהאה"ט ד"ה עוד ראיתי בתוספתא ותבין המורם לדינא דאיסור דרבנן שנפל לתוך א' מב' קדרות של היתר היינו ב' שבילין כדעת הרמב"ן דשאני הכא בחמץ דאפילו באו בב"א מורין להם לבטל וא"צ לבדוק. משא"כ באיסור והיתר שנתערבו ונפלו לתוך ב' קדרות של היתר הדין עם הרשב"א דשתיהן אסורות וזה ברור לדינא. וסברא זו מפורשת בתוספות יבמות דפ"ב ד"ה שתי קופות דמש"ה מצייר הש"ס ב' צבורין ולפניהם ב' בתים א' שאינו בדוק היינו ב' קופות דברייתא וכ"ש צבור א' של חמץ ולפניו ב' בתים א' שאינו בדוק דומיא דמתניתין דתרומות שהביאו תוספות יבמות דפ"ב ד"ה שתי קופות הנ"ל דלפמ"ש אפילו שתיהן בדוקות שרי באיסור דרבנן דאוקמינן כל חדא בחזקת בדוק ועיין תמים דעים סי' רמ"ה דב' עכברים שנטלו א' חמץ וא' מצה ולפניו בית א' בדוק ולא ידעינן הי עייל כתב הראב"ד דצריך בדיקה וזה ברור דלפמ"ש אפילו לפניו ב' בתים בדוקים