מרכבת המשנה (חעלמא) - ב פח

ה"ב ומה היא השבתה גירסת הכ"מ והלח"מ דנראה עיקר כפי מה שמחק הכ"מ מדמקיל רבנו בב' שבילין. והנה לשון הראב"ד לא מחוורא האי מלתא אלא לענין ביטול לא מחוורא דאי כוונתו שחייב לבטל הוא מגומגם דהא בלא"ה חייב לבטל וממילא בטל ככר זה שאינו יודע מהותו ולא נתן דעתו עליו אלא ה"ל להראב"ד לומר כלשון התוספות דאיירי כגון שלא ביטל א"נ הל"ל דאיירי לאחר זמן איסורו דלא מהני ביטול ועמש"ל הי"א

שם הי"א שני ציבורין כו' עיין בהשגות והלח"מ נדחק בביאור ההשגה והמ"ל מסיק דדברי הראב"ד צ"ע לכן אמרתי לבאר דברי הראב"ד. הנה לכאורה תחלת השגת הראב"ד על בבא דשני צבורין דקס"ד דמה שסיים רבנו שאין כאן קבוע מוסב על כלהו בבי ולזה משיג דשיבוש הוא דודאי בבא דב' צבורין חשיב קבוע אלא הטעם דתולין שנכנס בחמץ לבית שאינו בדוק דחשיב ספק על לבדוק. מיהו זה אינו דהאיך קס"ד הראב"ד דמוסב לשון שאין כאן קבוע על בבא דשני צבורין שהרי אין כאן תערובת כלל ולא נולד ספק במקום הקביעות ומבורר איזה עכבר נטל החמץ אלא הספק לאיזה בית נכנס בחמץ ושפיר תולין לקולא בבדיקה דרבנן שאני אומר ובהכרח מודה הראב"ד דבשני צבורין תולין שאני אומר רק לענין בדיקה כמש"ר ולא לענין ביטול כדמפורש בש"ס אטו בדיקת חמץ דאורייתא אלמא דהא דאמרן היינו ב' קופות ר"ל לענין בדיקה אבל לענין בטול דאורייתא אין אומרין שאני אומר אלא כוונת תחלת השגתו אבבא דשני בתים בדוקין וצבור א' של חמץ ולענין גוף הדין מודה הראב"ד דא"צ בדיקה אלא דמשיג דלא שייך טעמו של רבנו שאין כאן קבוע דודאי קבוע הוא דגרע מקבוע שהרי אין כאן אלא צבור א' של חמץ אלא משום דה"ל כספק ביאה לענין בדיקה מש"ה תולין זה בזה אפילו אם נשאלין בב"א וס"ל דהיינו דפשיט הש"ס היינו שני שבילין ר"ל לפשוט דלענין בדיקה תולין זה בזה אפילו נשאלין בב"א ולא איירי הש"ס לענין ביטול דמשמעות שני בתים היינו אפילו הם של אדם א' דסוף סוף צריך ביטול. ומסיק הראב"ד וי"ל אף לענין בטול דומיא דטומאה פי' וה"ק היינו שני שבילין לענין ביטול דאורייתא וכגון ששני הבתים של שני אנשים ודינו כמו בטומאה דיש חילוק בין נשאלין בזאח"ז או בב"א ואח"ז כתב הראב"ד די"א דבבא דשני שבילין דוקא באוכלי חולין בטהרה דרבנן ופשיט הש"ס דה"ה לענין בדיקה דרבנן יש חילוק בין נשאלין בב"א או בזאח"ז משא"כ לענין ביטול דאורייתא דינן כטהרות דאורייתא דאפילו נשאלין בזאח"ז טמאין וה"ה דצריך ביטול ולא כמו שנדחק הלח"מ שהראב"ד גורס בדברי רבי יוסי בין כך ובין כך טהורין דזה אינו דהא בפי"ט מהאה"ט ה"ב לא השיג הראב"ד על רבנו ומה שהקשה המ"ל על הראב"ד דהאיך יליף ביטול מטומאה:

דשאני טומאה בר"ה דספק ר"ה טהור יש ליישב דרק ספק טומאה בר"הי היא דילפינן מסוטה משא"כ כל הספקות הם מד"ס מסברא כמש"ל ה"י (ויש ליישב השגת הר"א על רבנו דנקיט שאין כאן קבוע משום דספק קבוע אסור מדינא ד"ת כמ"ש ה"י הילכך אלו היה קבוע היה בדין להחמיר אפילו בבדיקה משא"כ בספק לאיזה בית נכנס אין להחמיר בבדיקה דרבנן אפילו בנשאלין זאח"ז ועמ"ש לקמן) ומסיים הראב"ד דבאינך בבי אזלינן לקולא אפילו בדאורייתא כמו בבבא דבדק ולא מצא דא"צ אפילו ביטול דקי"ל כחכמים אפילו בדבר שהוא בחזקת טומאה דאורייתא. ומ"ש הראב"ד א"נ בבדק ומצא כרשב"ג כו' לכאורה ט"ס הוא וצ"ל כרבי דפליג ארשב"ג ויותר נראה דגירסת הראב"ד בש"ס הפוכה דגריס דברי רשב"ג רבי אומר תבדק כל השדה כלה וסובר הראב"ד דהלכה כרשב"ג נגד רבי אפילו בברייתא. וזהו שכ' הראב"ד וכן הניח בזוית כו' כרשב"ג לקולא כו' ומשיג על דברי רבנו לקמן הי"ב דהלכה כרשב"ג נגד רבי אף בברייתא דהראב"ד גורס בקרדום פלוגתא דרשב"ג ורבי אבל לפי גרסתנו שהוא פלוגתא דרשב"ג ורבנן שפיר פסק בהניח בזוית לחומרא כרבנן. ומהתימה על הראב"ד שלא השיג על רבנו פי"ב מה' משכב ומושב הי"ו ועמ"ש בזה לקמן הי"ב. ועיין תוספות פסחים ד"י ע"ב ד"ה הניח. ועל מש"ר וכן שני בתים כו' המ"מ הניח בצ"ע והכ"מ כ' דהתם כשנשאלין בב"א נמי רק מד"ס טמאין דספק טומאה בר"ה טהור ד"ת הילכך לענין בדיקה אוקמו אד"ת והמ"ל כ' שזהו כוונת המ"מ ולא נהירא דאכתי כי היכי דהתם כ"א לבדו טהור אף מד"ס ומ"מ בנשאלין בב"א שניהן טמאין מד"ס א"כ גם הכא בנשאלין בב"א נאמר ששניהם צריכין בדיקה מד"ס. אלא כוונת המ"מ מפולשת דשאני התם שא"א לטהר שניהם דמחזי כשיקרא שהרי כשיגעו שניהם בככר א' של תרומה טמא ודאי כמ"ש התוספות מש"ה צריך להורות דשניהם טמאים משא"כ הכא לא מחזי כשיקרא כשמורין להם דשניהם פטורין מטורח הבדיקה וסגי בביטול וזה חילוק נחמד אלא שסיים המ"מ וצ"ע משום דהוקשה לו דרבנו סתם ולא חילק דמשמע דא"צ בדיקה אפילו אחר זמן איסורו דלא סגי בביטול. אך י"ל דרבנו לא איירי בחמץ שלו אחר זמן איסורו דהוי דאורייתא כשלא בטלו אלא בשל אחרים דקי"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושפיר מורין להם שכ"א יבטל שלא תזכה לו חצרו וכשימצא אותו יבערו ודלא כמ"ש המ"ל דמודה רבנו בלא בטלו ואפילו בנשאלין זאח"ז צריך בדיקה כדין ספק ד"ת דזה אינו אא"כ בחמץ של שותפות ושכחו לבטל הצבור של חמץ אז הדין כן משא"כ כשהחמץ של א' השני פטור מבדיקה וגם זה שהחמץ שלו אינו חייב לבדוק אא"כ אחר זמן איסורו דלא סגי בביטול. ומ"ש המ"ל ליישב מסוגיא דכתובות דכ"ז דכל שאיסורו מספק אפילו בב"א תולין להקל והתפאר בזה עד שתמה על התוספות וכ' דאיירו בככר גדול דל"ל אכלתיה. לענ"ד אין ראייה כלל מהך דמחבואה כמש"ר בהדיא פי"א מהא"ב הכ"ח מתוך שיכולה לומר נמלטתי כו' נאמנת לומר לא נטמאתי הרי דהתם נאמנת מכח מיגו וכ"כ הר"ן כתובות וזה לא שייך כאן בחמץ דודאי א' מהן חייב בדיקה. והנכון כמ"ש בכוונת המ"מ דשאני לענין טומאה דמחזי כשיקרא להורות תרתי דסתרי משא"כ הכא בבדיקה לא מחזי כשיקרא אפילו נשאלין בב"א להורות כיון שא' מכם פטור מבדיקה פטרו חז"ל שניהם דהם אמרו והם אמרו ויש ראיה לפי' רבנו מדנקיט הש"ס היינו שני שבילין ולא סיים