מרכבת המשנה (חעלמא) - ב פו

בצ"ע דבתמורה ד"ד פריך אביי וכל לאו שניתק לעשה לא לקי והרי מימר דניתק לעשה ותנן וסופג ארבעים ומשני ר' דימי לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וא"כ מיושב קושיית התוס' דאינו לוקה פ' דחד לאו ניתק לעשה ע"ש. וא"כ ה"ה בנדון דידן תרי לאוי ב"י וב"י חד ניתק לעשה ומש"ה כשעשה מעשה לוקה אחת ולא שתים ומתורץ קושית ד"ש וקושיית פ"ד. ושפיר התוספתא עיקר כמ"ש המ"ל וסוגיא דפסחים דצ"ה כלשון ב' שבמס' תמורה דחד עשה מנתק ב' לאוין ואנן קיי"ל כשינוייא דרב דימי הנ"ל והתוספתא ונתיישבו דברי רבנו ובחי' הו"ת הארכתי

שם ה"ד אפילו הניחו בשגגה בשו"ת פני יהושע שי"ג מסיק דאיירי אפילו ביטלו ומייתי ראי' מהירושלמי ע"ש

שם ה"ו כותח הבבלי עיין בהשגות וכוונתו להשיג מסוגי' דפסחים דמ"ד הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכא"פ אי בעיני' דקא שריף ואכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטיר קשטיר ואכיל לית בי' כזית בכא"פ ועיין מ"מ ועכ"מ באורך ובלח"מ וכל הדברים יגעים והנכון כמו שהוכיח המנחת כהן בס' התערובת ח"א פ"ו דרבנו לא פסק כר"א דהא לר"א היתר מצטרף ורבנו כ' בהדיא פ"ה מה' נזירות דאף בנזיר אין היתר מצטרף לאיסור (ועיין בצרור החיים שהאריך) ותו דלדעת ר"א לוקה בכזית שההיתר מצטרף לאיסור בכותח אע"פ שאין כזית חמץ בכא"פ כותח רק כזית כותח לזה מסיק המ"כ דרבנו פסק כרבנן דר"א וכמ"ש המ"מ דלק"מ קושי' הר"א כיון שביאר רבנו דאין לוקין אא"כ איכא כזית בכא"פ ומפרש המ"כ דברי המ"מ דמשכחת ליה כשהטיל חמץ הרבה לתוך הכותח:

וראיתי בירושלמי פ' אלו עוברין וז"ל כתיב כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי כו' שיהיו באזהרה יכול יהיו בהכרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה. חברייא בעון קומיה ר' יונה הכא כתיב כל והכא כתיב כל הכא את מרבה והכא את ממעט (פי' כל מחמצת מרבה כותח ללאו וכל אוכל חמץ ממעט כותח מכרת) אמר לון כאן ריבה באוכלין כאן ריבה בנאכלין (פי' כל מחמצת מרבה נאכלין ללאו משא"כ כל אוכל חמץ דקאי באוכלין מרבה אשה כמ"ש בבבלי פסחים דמ"ג) התיבון והתניא יוצאין במצה מתובלת אע"פ שאין בה טעם דגן והוא שיהיה רובה דגן ואלו הואיל ורובן חמץ יהיה חייב (פי' כי היכי דיוצאין במצה מתובלת ואע"ג שהתבלין ביטלו טעם מצה הואיל שרובו דגן ה"נ בכותח וחבריו שרובו חמץ יהיה חייב כרת) א"ל שנייא היא דכתיב לחם ואלו אינן לחם (פי' דאין כותח לחם) ומאריך שם דבמצה הוא דכתיב מצות לחם עוני ומנ"ל דבחמץ בעינן שיהיה לחם. ותו דבמצה הוא דקי"ל דיוצאין ברקיק השרוי ומבושל שלא נמחה אבל אם נמחה לא דלא מקרי לחם ובחמץ קי"ל המחה את החמץ וגמעו חייב אלמא דא"צ בחמץ שיהיה לחם וא"כ יתחייב כרת על כותח אף ע"ג שאינו לחם כיון שרובו דגן ומשני ר"י בשם ר' אידי דכותח הבבלי וחבריו הוי ספק אם נתחמצו כלל. פריך דא"כ אף מלקות לא ילקה על הכותח כיון שהוא ספק חמץ ומסיק דתניא על חמץ ברור חייב כרת ועל עירובו לוקה וקאמר רב עירובו היינו שיאור שהוא ספק חמץ ור"א או ר"ל פליגי דאין לוקין על השיאור שהוא ספק אלא פירוש עירובו כותח וחבריו ואי ס"ד דכותח הוי ספק חמץ מ"ש דאין לוקין על השיאור ולוקין על הכותח:

ומדחה דתיפתר דלוקין על הכותח כגון שנתערב בכותח חמץ ודאי במצה:

ומקשה אכתי האיך לקי דממ"נ אי רובו חמץ יתחייב כרת ואי רובו מצה יוצא בה י"ח מצה וליכא מלקות ומסיק דתיפתר שהכותח רובו חמץ אלא שאין בחמץ כזית ור"ש היא דאמר כ"ש למכות ע"כ תורף הירושלמי. המורם מזה דנהי דודאי הבבלי ס"ל דסתם כותח אין רובו חמץ דאי ס"ד דמודה הבבלי דכותח רובו חמץ אלא דמ"מ אי משטר שטיר לית ביה כזית בכא"פ דא"כ מגומגם הא דפריך אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א דבל"ז תקשה אמאי פליגי רבנן דהא לכ"ע רוב דאורייתא ותו דתקשה לר"א אמאי לוקה ואינו חייב כרת:

מיהו מוכח מיהות מדקאמר הירושלמי ואלו הואיל ורובן חמץ יהיה חייב דלאו מילתא דפסיקא הוא דאי משטיר קשטיר ליכא כזית בכא"פ דמשכחת רובו חמץ ואיכא כזית בכא"פ אפילו אם משטיר קשטיר וזהו שמקשה הירושלמי דהאיך פסק ותני דכותח רק באזהר' דהא משכחת כרת כשרובו חמץ דבזה נתחזקו דברי המ"מ וכמ"ש המ"כ ולענין קושיית הרמב"ן שהביא המ"מ דהא כזית בכא"פ אפילו בחלב ודם חייב כרת תירץ המנחת כהן דרבנו פסק פט"ו מהמ"א ה"ג דחלב שנתערב בגריסין לוקה על כזית בכא"פ ואינו חייב כרת על התערובת אלא דוקא האוכל חלב בעין כזית בכא"פ הוא דחייב כרת וזהו שכ"ר פי"ד מהמ"א ה"ח האוכל כשעורה כו' והרי הוא חייב כרת או מלקות דכל שע"י תערובת ילפינן מחמץ דפטור מכרת אלא לוקה וכן משמעות מימרא דר' יוחנן בע"ז דס"ז ע"א דכל שטעמו וממשו אסור דלוקין עליו דהיינו כזית בכא"פ ומדלא נקיט ר"י חייבין עליו מכלל דאפילו בחלב ודם פטור מכרת אלא לוקה והטעם דילפינן מחמץ וכמ"ש. וכ' עוד המ"כ דאין להקשות דאי ס"ד דרבנו פסק כרבנן האיך מייתי דרשא דכל מחמצת דהא רבנן לא דרשו כל די"ל דרבנן לא דרשי כל כר"א על פחות מכזית בכא"פ אבל מ"מ דרשי כל לחייב מלקות על כזית בכא"פ ע"כ. ועם היות שלכאורה דבריו כבדים מ"מ האמת אתו וגם הרי"ף זה דרכו לפי גרסתנו ברי"ף וז"ל ת"ר כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח כו' יכול יהא ענוש כרת ת"ל כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דר"א וחכ"א על חמץ דגן גמור בכרת ועל עירובו בולא כלום. ואע"ג דאמרו רבנן על עירובו בולא כלום מלקי הוא דלא לקי אבל איסורא איכא וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי ה"מ דליכא כזית בכא"פ כגון כותח וכיוצא אבל בדאיכא כזית בכא"פ אפילו לרבנן לקי ע"כ ומבואר מלשונו דלרבנן בכזית בכא"פ לוקה ואינו חייב כרת דסוברים הרי"ף ורבנו דהא דאמרן בפסחים דמ"ג מאן תנא דחמץ ע"י תערובת בלאו אר"נ ר"א היא היינו משום דהש"ס ס"ד דבכותח איכא כזית בכא"פ ואפ"ה פליגי רבנן וכמ"ש תוס' נזיר דל"ו ע"ב ד"ה אי הכי משא"כ לפי מסקנת הש"ס הנח לכותח הבבלי דליכא