מרכבת המשנה (חעלמא) - ב פה

פרק ז

ה"א ב' ג' ד' ה' ו' ח' י' י"א י"ב י"ג י"ד י"ו י"ח י"ט ך' כ"ב כ"ג כ"ד עמ"ש ח"א. פרק ח

ה"א ג' ד' ה' ו' עמ"ש ח"א ועמ"מ ה"ה. שם ה"ח ואין בונין ובהשגות ודברי המ"מ נכונים ועיין מ"ע. שם ה"ט י' י"א י"ב י"ג י"ו עמ"ש ח"א, שם הי"ז אבל אין מכין כו' דמשמעות אין רואה סי' ברכה ממעט אפילו הכאה והא דאחז הש"ס שמותי לא משמתינן לדיוקא דבע"פ אפילו שמותי משמתינן כ"כ שער אפרים שס"ד. ועיין מ"מ שכ' אע"ג שבטל טעם לא בטלה גזרה. ובצרור החיים האריך מהא דפריך בביצה ד"ד והאידנא דבקיאין בקביעא דירחי מ"ט עבדינן ב' יומי. ואין זה קושיא דאין זה גזרה דגם בזמן הבית היו עושין יום א' כשבאו עדים בבקר. ועיין כ"מ פ"ב מה' ממרים ה"ב דכל היכא שהתנו מהני ביטול ב"ד אחר הפחות בחכמה ומנין. ועיין פ"ט מהמ"ש ה"ה דהשמיט רבנו הא דנקיט ר' יוסי ותנאי היה הדבר אימתי. שיבנה המקדש יחזור הדבר לקדמותו כיון דקי"ל ריש פי"א מה' מלכים דמלך המשיח עתיד להחזיר עטרה ליושנה דחשיב ב"ד גדול בחכמה ובמנין. ומה שהקשה למה ר"ח מותר במלאכה ויש בו קרבן מוסף. הוא טעות דשאני ק"פ שהוא קרבן יחיד. ובזה אזדא כל האריכות של צרור החיים ע"ש. שם הי"ט הכ"א עמ"ש ח"א. הלכות חמץ ומצה פרק א

ה"ב שנאמר לא יאכל עלח"מ. והרלב"ח שי"ז תירץ דכיון דמסיק הש"ס דלא פליגי רק לענין חולין בעזרה שפיר מייתי לא יאכל שהוא למוד מבורר לד"ה ובהמ"א הוצרך ללימוד דר' אבהו ע"ש ועמ"ל לקמן ה"ז. שם ואיסור החמץ כו' זה הוציא רבנו ממכילתא פ' בא אין לי אלא שאור שהוא בב"י וב"י חמץ בבל ימצא מנין ת"ל לא יראה וגו' הקיש שאור לחמץ וחמץ לשאור כו' ע"ש וע' בהשגות ומ"מ. והל"מ שלח יד להגיה בלשון הראב"ד ב' הגהות א' א"א דוק' לשיעוריהן ולענין אכילה אבל לענין ביעור יש הפרש כו' ב' דאי בחמץ לא שייך זה הטעם ע"ש. ואני אומר דלשון הראב"ד נכון בלי הגהה וכוונתו להשיג דה"ל לרבנו לומר דאתקשי אהדדי אבל לשון איסורם שוה אינו מדוקדק דשאור חמיר איסורו וחילי' דהראב"ד מתוספתא דביצה שהביא הגהות מיי' מאימתי קרוי שאור משיפסל מאכילת כלב פי' מחמת חימוצו קשה איננו ראוי לאכילת כלב וזהו שאמרו ביצה ד"ז ע"ב אבל שאור שאינו ראוי לאכילה כו' וס"ל להר"א דכיון שאסרה תורה אכילת שאור אע"ג דלא חזי לכלב מחמת חימוץ א"כ ה"ה כיפת שאור שנתעפש דלא חזי לכלב מחמת עיפוש חייב כרת על אכילתו וחייב לבערו דמה יתן ומה יוסיף העיפוש כיון דבל"ז לא חזי לכלב מחמת חימוצו קשה ואפ"ה חייבה תורה כרת על אכילתו והצריכה ביעור הואיל דחזי לחמץ בו א"כ אפילו עיפושה רב דלא חזי לכלב מחמת עיפוש אכתי חזי ע"י שחיקה לחימוץ וחייב כרת על אכילתו ועובר על ב"י וזהו מ"ש הר"א אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש כו' וזהו שסיים הראב"ד דאי בחמץ פי' ובנפסל מאכילת אדם ולא מאכילת כלב וכדעת הגאונים לא היה צריך לזה הטעם ור"ל דאפילו תימא דגם בחמץ שייך ראוי לשוחקו ולחמץ בו דלא כהגהת הר"מ אכתי) תיפוק לי' דצריך ביעור דחזי לאכילת כלב א"ו דאיירי בשאור שנפסל מאכילת כלב מחמת עיפוש. ומה שהקשה המ"מ דמדקא אר"ש בד"א במקויימת לאכילה מכלל דאיירי בחמץ אין זה קושייא דגם שאור שמקיימין לחמץ בו אחרים מקרי מקויימת לאכילה. גם מה שהקשה המ"מ בשם הרא"מ דאי ס"ד כדעת הראב"ד דשאור חמור מחמץ ה"ל להש"ס לאוקים ברייתא קמייתא דקילתא בחמץ וחמירתא בשאור. אין זה קושייא דאטו בצק שבסדקי ערבה נפסל מאכילת כלב. ואולם דעת המיי' והגאונים דאף בשאור לא החמירה תורה אא"כ נפסל לכלב מחמת חימוצו קשה אבל כל שנפסל לכלב מחמת דבר אחר כמו מעיפוש פטור מביעור ואכילה דאתקיש לחמץ ותו לא מידי. שם ה"ג אינו לוקה כו' עמ"ל בשם דבר שמואל שהקשה דבפסחים דצ"ה מוכח דבל יראה חשיב ניתק לעשה ואפילו עשה מעשה אינו לוקה ותירץ הד"ש דאיירי רבנו בחל שביעי של פסח בשבת וקנה בו חמץ מנכרי שא"א לקיים מצות שרפה. והקשה הח"ץ דהא רבנו פסק דהשבתתו בכל דבר ויטילנו לים ותירץ הח"ץ דאיירי המיי' שהשהה החמץ עד אחר הפסח דכ"הג חשיב לא קיימו דהשבתה אחר הפסח לא חשיב עשה עמ"ל ור' יעקב כולי. מיהו גם תירוץ הח"ץ אינו מספיק עיין פי"ט מה' סנהדרין במנין הלוקין שניתקו לעשה שכ"ר בכלן והוא שלא קיים העשה המעולל כרמו ולא נתן לעני וכן בלקט ושכחה ולא נתן לעני ובשילוח הקן כ' ולא שילח האם ואולם בחמץ כ' המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו וה"ל לרבנו לסיים ולא השביתו דהיינו ולא קיימו דומיא שביאר באינך ואולי סובר הח"ץ דלשון המקיים משמע כל הפסח. אמנם הנכון לענ"ד דבפרשת דרכים דרך מצותיך הקשה דבמנין ר"ז לוקין מנה רבנו המקיים חמץ בחדא ובמנין המצות נמנו לשתים לא יראה ולא ימצא. ולפ"ז י"ל דקושיית הד"ש וקושיית הפ"ד חדא מתרצא לחברתה יעויין בתוס' ריש מס' חולין וריש מס' תמורה שהקשו אהא דתנן שאם המיר מומר וסופג מ' וא"ת הל"ל וסופג שמנים דהאיכא תרי לאוי לא יחליפנו ולא ימיר והמהרש"א הניח