מרכבת המשנה (חעלמא) - ב עה

פרק ו

הלכות אבגדה"ו ח"ט י"ב עמ"ש ח"א

שם הי"ו מותר להשאיל ע' בהשגות ומ"מ. ועיין בהגמ"יי. הי"ז המשתתף עמ"ש ח"א. שם הי"ט ולא ימשכננו עמ"ש ח"א. ומ"ש שם ונקיט רבנו תי' בשבת שייך להלכה כ'

שם ה"כ הנותן עמ"ש ח"א. ועיין בשו"ת הרלב"ח ש' ק"ה דהנה הכ"מ נגרר אחר דעת רבו הר"י בי רב דלדרך רבנו הבי דואר קבוע בעיר ששולחין ממנה האגרת והרלב"ח חולק ומפרש דגם רבנו מפרש כפרש"י שהבי דואר קבוע בעיר שנשתלח לשם ע"ש שהאריך בראיות ואינם מכריחות זולת מה שהקשה דקי"ל ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ולדרך הר"י בי רב פליג ב"ה לחומרא זוהי קושיא שנדחק בה הכ"מ ולפמ"ש ח"א דפי' ביתו לב"ש בית זה שנשתלח לו דלא מהני בי דואר לב"ש כיון דפליג אפילו בקצץ ושפיר לפ"ז הוי ב"ה לקולא ונתקיימו דברי הר"י בי רב ותו לא מידי ועמ"ש הי"ט. שם הכ"א ואפילו והכ"ב וקדש עמ"ש ת"א

שם הכ"ד פירות שיצאו עמ"ש ח"א. ונשאלתי על לשון זה וזאת תשובתי בקצרה מ"ש אני דפירות שיצאו וחזרו מותרין ביום טוב דלא דמי למעשר ומטביל שנעשה בגופן מעשה מיהו בשבת דאיכא איסור המעביר דאורייתא חמיר ממעשר ומטביל דהתם אסור למעשר ומטביל גרידא והכא לא יאכל לשום אדם. וזהו האמת לדרך רבנו כמש"ל. ומ"ש מכ"ת דלפ"ז לא היו התוספות מקשין מידי בשבת דמ"ג ד"ה טבל מוכן הוא אצל שבת כו' דכיון דלאחריני שרי לא הוי ביטול כלי מהיכנו ובמ"ש הרא"ש בהובא מחוץ לתחום דשרי בטלטול אף לזה שהובא בשבילו דכיון דשרי לאחריני אינו מוקצה אלא דהתוספות ס"ל דאין ראייה מהבא בשביל ישראל זה להמעשר שנעשה איסור ע"י ישראל ובתוס' עירובין דמ"א ע"ב דפירות שיצאו חוץ לתחום לא יאכלו לשום אדם הואיל שנעשה איסור ע"י ישראל החמירו טפי מהבא בשביל ישראל זה ע"ש ומדנקיט בחד בבא המעשר והמבשל משמע דהוי כמבשל דאסור להמעשר עולמית דומיא דמבשל כמ"ש התי"ט וא"כ ה"ה נמי דאסור לכל אדם ע"כ תורף דבריו ואני אומר דאם נפרש קושיית התוספות דלשון אם עבר ותיקנו משמע במזיד וכיון דבמזיד לא יאכל הוי מוקצה ומבטל כלי מהיכנו אז מוכח דס"ל להתוספות דבמזיד אסור לאחריני והוי מוקצה וחולקים על רבנו ולא איכפת לן בזה דגברא אגברא קא רמית. אמנם אין זה הכרע דאפשר דגם התוספות ס"ל דשרי לאחריני ומותר בטלטול אלא דהוקשה להו לשון אם תקנו מתוקן דמשמע דשרי אפי' למעשר עצמו מדלא קאמר אם עבר ותיקנו מותר לאחרים מש"ה מפרשים דהיינו ע"כ בדלית ליה פירי אחריני. והנה לשון רבנו מוכיח מדכתב פכ"ג מה' שבת הט"ו וה"ח דבשוגג מותר אפילו לעצמו בו ביום ובמזיד אסור לו לבדו עד מ"ש ובפ"ו מה' שבת הכ"ג דייק שישראל שעשה מלאכה בשבת או מבשל הוא דבשוגג אסור לו ולאחרים עד מ"ש ובמזיד אסור לו עולמית ולאחרים עד מ"ש ועמ"ש פ"ג מה' שבת הט"ו (ועמ"ש פ"ב מהי"ט ה"ט ביישוב קושיית התו' השנייה שבד"ה טבל הנ"ל) דודאי לשון במזיד לא ישתמש בהן ובמזיד לא יאכל שכ"ר פכ"ג מה' שבת מתפרש על המעשר והמטביל גרידא מדלא קאמר אסור להשתמש בהן ואסורין באכילה עד מ"ש או לא יאכלו עד מ"ש דהוי משמע דקאי אפירות וכמו שדקדקו התוספות עירובין דמ"א מדנקיט לא יאכלו משמע לשום אדם דלא יאכל משמע למעשר גרידא ודלא כמג"א סי' של"ט גם התי"ט לא דקדק מדנקיט המעשר והמבשל בחד בבא אלא לענין איסור עולמית משא"כ לענין לאסור לאחרים אי אפשר למידק כלל מדלא נקיט במתני' לא יאכלו ואדרבה אע"ג דבמבשל אסור לאחרים נקיט לא יאכל איידי מעשר ומוכח כמ"ש עיין ב"ק וכתובות ובפרש"י חולין וכיון שרבנו כתב בהדיא דהמעשר במזיד מותר לדידיה במ"ש ולא הוי דומיא דמבשל שאסור עולמית צ"ל כפי מסקנת התי"ט דנקטינהו בחד בבא הואיל דתרווייהו דבר אכילה וא"כ כ"ש דלא הוי כמו מבשל לענין דאסור לאחרים (ואולם היא צריכה רבה דמ"ש שם והא דפסק רבנו דהמעשר בי"ט במזיד לא יאכל י"ל משום מוקצה היינו משום דאע"ג דשרי לאחרים סובר רבנו דלהאי גברא קנסוהו שיהיה מוקצה אף בטלטול א"נ דאסור לטלטלו משום גזרה שמא יאכל ואין סברת הרא"ש מוכרחת אף לענין הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה ויש לי בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו). ומה שחזר מכ"ת והשיב דאין להעמיס בכוונת התוספות דמדקדקין לשון מתוקן דאין במשמעות לשון זה דשרי אף לדידיה. עיין בחולין דט"ו דמסיק הש"ס שחיטתו כשרה קתני ל"ש לו ל"ש לאחרים וכי היכי דהתם קאי אלאחר השבת משמע אפילו לו א"כ ה"ה הכא דמתפרש מתוקן לאותו שבת אף לדידיה דאע"ג דיש לפרש לשון מתוקן לאחר זמן כמש"ר פכ"ג מה' שבת הט"ו מ"מ משמעותו בין לאחרים ובין לעצמו אלא דאין זה כ"כ מוכרח די"ל דה"ק שהוא מתוקן ויצא מכלל טבל תדע דהא רבנו כתב בפכ"ה ואם עבר ותיקנו מתוקן והא לדעת רבנו לדידיה אסור אע"ג דלית ליה פירי אחריני ובהכרח ה"ק מתוקן ואינו טבל ונמצא שרי לאחרים בו ביום וחשוב מוכן מ"מ אפשר דניחא להו להתוספות לומר דמתוקן אף לדידיה ולא החלטתי פי' זה אלא אמרתי דאפילו תימא דכוונת התוס' דבמזיד אסור אפילו לאחריני בהכרח רבנו פליג ויש להסביר דהנה בחולין דט"ו פרש"י דר"מ דנקיט בברייתא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל היינו דלא יאכל אפילו לאחרים בו ביום ואיידי דתני רישא יאכל לאשמועינן בשוגג מותר אף לדידיה נקיט בסיפא לא יאכל ואית דמפרשי במזיד לא יאכל דר"מ היינו לו אבל לאחרים שרי וזה אינו דדומיא דיה"כ קתני ע"כ פרש"י. אלמא דהנך י"מ דוקא לו מדלא נקיט לא יאכלו ולא ניחא להו לומר איידי אלא דרש"י מוכרח לפרש איידי הואיל דדומיא די"הכ נקיט וא"כ התוספות לשטת' דס"ל בחולין דט"ו בד"ה מורי להו כר"מ דהלכה כר"מ וא"כ סתמא דתרומות אליבא דהלכתא כר"מ וא"כ כיון דכייל בחד בבא המעשר והמבשל והרי המבשל לא יאכל