מרכבת המשנה (חעלמא) - ב עב

לא כלו ה"ז כנפל. ואולי דלמד רבנו דין ירושה מדקאמר הש"ס בן יום א' אין עובר לא מ"ט איהו מיית ברישא אלמא דיצא חי נוחל ומנחיל מיהו גם זה אין נ"ל הכרח וצ"ע עכ"ל. פי' די"ל דנקיט עובר לא אפילו כלו חדשיו וזהו השגת הראב"ד אלא שהוסיף דה"ל הוא ספק ואחיו ודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי. ומ"ש שם הלח"מ וי"ל דודאי מדארשב"ג כו' דקיי"ל כרשב"ג בענין אבלות כו' אומר אני דמבבא דמטמאין בזיבה לק"מ כמאן דלא כרשב"ג דודאי אפילו בן ח' שלא שהה הוי לרשב"ג ספק נפל לתלות אלא דאין שורפין מספק. וכן לק"מ מדזוקק לייבום דודאי בעינן ואח אין לו וזה זוקק מספק וכן הא דתנן ופוטר מן הייבום לק"מ עמש"ר בפי' המשנה דאתייא כרשב"ג דמש"ה לא נקיט ופוטר מן החליצה אלא דהוי מצי למפריך על בבות דמאכיל בתרומה ונוחל ומנחיל וההורגו חייב א"ו דבכלהו קיי"ל כרבנן ורק על אבלות פריך ומסיק דבאבילות גרידא איירי בשכלו מדסיים הרי הוא כחתן לכל דבריו משא"כ באינך אפי' לא כלו דהא בלא"ה צ"ל דמתני' לצדדין דהא מטמאין וזוקק ופוטר בהכרח איירי בדלא כלו ומ"ש הלח"מ עוד כתבו כו' וי"ל דהתם נמי כו' ועמ"ש בענין רוצח מיהו הא ודאי דכאן בה' נחלות איירי בגמרו. ולפמ"ש המ"מ בפ"א מה' ייבום דבחד מתלת כלו או שהה או גמרו הוי בן קיימא ד"ת הכא דבגמרו גרידא הוי ס' מד"ס ובין בבן ח' או בסתם ולד וכמש"ל דכיון דקי"ל דבן ז' משתהי ליכא בעולם ודאי בן ח' ואידי ואידי ספק נפל ד"ת) ואהני גמרו להוציאו מספק ד"ת ולא ידעתי מה קשה ליה להמ"מ ומיושב השגת הראב"ד. ומ"ש הלח"מ קשה למה לא הקשה כו' וי"ל דבחליצה כו'. לפמ"ש לק"מ מייבום דודאי אפילו לא כלו פוטר מייבום ולא הצריך רבנו כלו אלא לפטור מחליצה וזה לא שייך כלל לסוגיא דנדה אלא דהמ"מ פריך דאי ס"ד דרק אבלות אוקים הש"ס בכלו ולא אינך קשה רוצח. אך לק"מ דאע"ג דגמרו מוציא מספק ד"ת לנחלות דאזלינן בתר רובא שאני רציחה דאין הולכין בנפשות אחר רוב מש"ה אינו נהרג אא"כ כלו ובהכרח מתני' לצדדין כמ"ש. ומ"ש הלח"מ עוד אמרו שם במשנה ומטמא כו' וקשה עוד מזה כו' ולק"מ כמש"ל דבכלו שורפין ובלא גמרו בן ח' טהור ובספק תולין כנ"ל. ומ"ש הלח"מ עוד כ' המ"מ ואולי דין הירושה כו' דבריו כבדים דודאי אנו צריכין לטעם מיית ברישא בעובר לרשב"ג בכלו ולרבנן בלא כלו ומש"ה כ' המ"מ גם זה אין נ"ל הכרח וכבר יישבנו קו' הראב"ד ועד ראיה לפסק רבנו דבפר"א דמילה מסיק לענין חליצה דבפיהק ומת לכ"ע מת הוא כי פליגי באכלו ארי כו' וא"כ קשה ל"ל להש"ס טעם דאיהו מיית ברישא תיפוק ליה דעובר לא גרע מפיהק ומת דאין לו חזקת חיים. א"ו דכל שגמרו יש לו חזקת בן קיימא ושפיר משכחת אף בעובר חזקת חיים כשגמרו סי' והוצרך הש"ס לטעם דאיהו מיית ברישא. והך דפיהק ומת איירי בלא גמרו. וא"כ אנו רואין דר' ששת מהדר לאוקים כרבנן אליבא דהלכתא מש"ה הוצרך לטעם איהו מיית ברישא (דודאי לרשב"ג גמרו מוציא מידי ספק נפל) וע"כ האי דפריך כמאן דלא כרשב"ג היינו דוקא באבלות דקיי"ל כרשב"ג דמקיל באבל וכמ"ש המ"מ בה' ייבום ולפמ"ש הדברים מוכרחין. גם י"ל דאפילו תימא דקושיית הש"ס כמאן דלא כרשב"ג מוסב אף אנחלות ורוצח ומאכיל בתרומה היינו לפי הס"ד דלרשב"ג כל שלא שהה הוי ספק ד"ת אפילו בסתם ולד או בן ק' שלא גמרו אבל לדידן דקיי"ל דאשת כהן א"צ חליצה אלמא דגמרו מוציא מידי ספק ד"ת ושפיר נוחל ומנחיל ד"ת דאין חוששין למיעוט בדין ירושה אלא דלענין איסור חליצה הוא דשייך לחוש לס' דרבנן. דמש"ה נמי השווה רבנו בה' ייבום פיהק ומת לאכלו ארי מדהוצרך ר"ש לטעם מיית ברישא אלמא דפיהק ומת הוי ס' בן קיימא ומדקי"ל דאשת כהן אינה חולצת אפילו פיהק ומת ואשת ישראל חולצת אפילו אכלו ארי מכלל דבתרווייהו חשוב בן קיימא ד"ת וספק נפל דרבנן ונסתלקה השגת הראב"ד ועפ"א מה' אבל ה"ח דמשמע אפילו סתם ולד וגמרו כל שלא שהה ה"ז נפל לענין אבלות אא"כ כלו גרידא מתאבלין עליו אפילו לא שהה ולא גמרו (אא"כ נולד מת או מחותך ומסורס כיון שחין נפשו דוה עליו) ובן ח' (דהיינו שלא גמרו וכמש"ר בה' מילה דלא מקרי בן ח' אא"כ לא גמרו) אפילו שהה אין מתאבלין עליו. והר"א השיג דהא הלכה כרשב"ג דאשתהי ופי' הכ"מ דה"ק דהא הלכה כרשב"ג דבשהה אינו נפל ואי מש"ה לאו קושיא לפמש"ל דלא אפסק הלכה כרשב"ג אלא בבהמה. מיהו נראה לעין דכוונת הראב"ד דהא קיי"ל כרבה תוספאה דבן ז' משתהי ושפיר כששהה אומר אביו בלבו שהוא בן ז' ואשתהי ולבו דוה עליו אלא דלפמ"ש דבן ח' בלשון רבנו כשלא גמרו סי' שפיר הוי ס' נפל מד"ס ואין לב אביו דוה עליו מיהו בן ח' ששהה וגמרו מודה רבנו דמתאבל עליו דכל שגמרו לא מקרי בן ח' אלא בן ז' דאשתהי כמש"ר בה' מילה. ומ"ש הכ"מ דכל שלא שהה הוי ספקא לקולא באבלות דרבנן ליתא דהא כ"ר דאבלות יום ראשון דאורייתא אלא הטעם משום דקיי"ל הלכה כדברי המקיל באבל. ומה שהקשה הלח"מ ותימה על תימה כו' לק"מ דדוקא בן ח' דהיינו שלא גמרו הוא דלא מהני שהה אבל בסתם ולד אע"ג שלא גמרו מהני שהה ומתאבל עליו וא"כ רוצח כאבל ועמ"ש בענין נחלות ומתורץ השגת הראב"ד. פרק ב

ה"ד וחוזר עכ"מ ונ"ל דרבנו מפרש כיון דמילה היתה בשבת מכלל דציצין שאין מעכבין לא מקרי צרכי מילה ואפשר דאף בחול נמי אסור משום צערא דינוקא

שם ה"ה מקום שדרכן עיין השגות ועמ"ש ח"א ועיין בהשגות פ"ב מה' שבת הי"ד ובלח"מ שם שדברי הראב"ד סותרין זא"ז. וכנסת יחזקאל שי"ו תירץ דכוונת הראב"ד פ"ב מה' שבת כשנכרי מחמם מעצמו בלא ציווי ישראל ע"ש. וכוונת רבנו פשוטה דמ"ש מפני שסכנה הוא לו קאי רק על שלישי למילה כמ"ש המ"מ שם בה' שבת.