מרכבת המשנה (חעלמא) - ב סה

כמש"ר. וע' בהג"מיי פ"ה מה' ברכות ה"ט דהשמיט רבנו דין נתינת הגדול רשות לקטן. וי"ל דרבנו מפרש דרב ור"ח הוו יתבי בסעודתא קמיה דרבי ורבי לא היה סועד עמהם אלא עומד ומשמש ואפשר דרב היה גדול מר"ח דקרי ליה בר פחתי א"נ שקולים היו ורבי כיבדו (עמ"ש בהקדמ') ובזה נסתלקה השגת הראב"ד לגמרי. ועמש"ל הי"ג

שם הי"ג גמרו ליטול ידיהם עיין בהשגות וכדי לבאר המחלוקת בשלמות צריך להרחיב דבמתני' תנן היו יושבין כ"א מברך לעצמו הסבו א' מברך לכלן. בא להם יין בתוך המזון כ"א מברך לעצמו אחר המזון א' מברך לכלן והוא אומר על המוגמר ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. ובגמרא והוא אומר על המוגמר אע"ג דאיכא דעדיף מיניה ואמאי הואיל והוא נטל ידיו בתחלה באחרונה מסייע ליה לרב דאמר הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה ע"כ. והנה רש"י פירש והוא אומר על המוגמר מוסב על זה שבירך על היין שלאחר המזון וכ' ה"ר יונה דוקא אם הביאו המוגמר אחר גמר אכילה קודם ב"המ זוכה בו זה שבירך על היין שאחר המזון משא"כ אם בא המוגמר אחר ב"המ לא זכה בו זה שבירך על היין שלאחר המזון שכבר עברה הסעודה ולפ"ז צ"ל דה"ק מתני' אע"פ שאין דרך להביאו אלא אחר סעודה דהיינו לאחר ב"המ מכלל שאינו מצרכי סעודה מ"מ אם הביאו אותו אחר המזון קודם ב"המ מברך עליו זה שבירך על היין שלאחר המזון. ואין פירוש ה"ר יונה נוח בכוונת רש"י דריהטא דגמרא משמע דזה שמברך ב"המ הוא מברך על המוגמר של אחר הסעודה ולפי פירוש ה"ר יונה לא איירי מתני' אלא בזה שבירך על היין ובמוגמר שבא קודם ב"המ. ובהכרח כוונת רש"י כמ"ש הרשב"א בחי' ברכות וז"ל פרש"י אע"פ שלא הביאו את המוגמר אלא לאחר ב"המ שאינו מצרכי סעודה אפ"ה זה שבירך על היין והתחיל בברכות אחרונות גומרן ע"כ דלפ"ז ה"ק דזה שבירך על היין מברך לא מבעיא שמברך על המוגמר שלפני ב"המ אלא אפילו הביאו המוגמר אחר הסעודה נמי זה שבירך על היין שאחר המזון אומר עליו דכיון שהתחיל במצוה לברך על היין גומר והוא הנוטל מים אחרונים תחלה והוא המברך ב"המ ומש"ה זוכה במוגמר שאחר הסעודה והיינו דקאמר הש"ס אע"ג דאיכא דעדיף מיניה דאי ס"ד שהגדול הוא המברך פשיטא שיברך על המוגמר אלא ודאי קמ"ל דאפילו גדול כיבד את הקטן לברך על היין וב"המ מ"מ מברך על המוגמר שאחר ב"המ דלאחר סעודה לאו מענין הסעודה היא אלא מלתא באפי נפשיה וחזר הדין שיברך הגדול או יכבד למי שירצה דלא שייך בזה המתחיל במצוה אומרים לו גמור ולזה משני הואיל שנטל ידיו תחלה באחרונה מש"ה מגמר ידיו תחלה להעביר הזוהמא (עיין הרשב"א בשם הראב"ד שהמוגמר שבא אחר סעודה אינו אלא לגמר הידים להעביר הזוהמא ואין מברכין על הריח אא"כ עשוי להריח ודוקא מוגמר הבא בתוך הסעודה עשוי להריח ע"כ ולדעת רש"י מברכין על מוגמר שאחר ב"המ דודאי עשוי גם להריח אלא כיון שעיקרו כדי להעביר הזוהמא) מישך שייך לסעודה ואומרין לו גמור זהו פרש"י אבל הרע"ב מפרש והוא אומר על המוגמר מוסב על זה שמברך ב"המ זה שהתחיל גומר אע"פ שבא אחר ב"המ ואינו מצרכי סעודה ואע"ג דאיכא דעדיף מיניה. ומה שהקשה התי"ט דלשון והוא אומר אינו מדוקדק דמשמע דמוסב על זה שבירך על היין שלאחר המזון כפרש"י אומר אני דלק"מ דהרע"ב סובר דהמברך על היין, שלאחר המזון אינו מברך ב"המ ומש"ה הוצרך לפרש דמוסב על זה שמברך ב"המ כדמוכח בגמרא ואין זה קושיא לשון והוא אומר דכי היכי דלפירוש הגאונים קאי והוא אומר על הרישא הסבו א' מברך לכלן כמ"ש לקמן ה"נ מפרש הרע"ב דמוסב ארישא דלפמ"ש הרא"ש וכ"כ התוספות בד"ה הסבו דהא דנקיט הסבו א' מברך לכלן קאי בין אברכת המוציא ובין על ב"המ מדקאמר הש"ס בתלמידי דרב דבתר דכריכי מבעיא להו הסבו דוקא תנן א"כ שפיר קאמר דזה שזכר ברישא דמברך ב"המ היה זוכה במוגמר אע"פ שבא אחר ב"המ וסד"א כדעת הראב"ד שהביא הרשב"א שאינו עשוי להריח קמ"ל דאפ"ה מברכין וכדמסיק הש"ס אע"ג דאיכא דעדיף מיניה ואמאי הא ענין בפני עצמו הוא ומשני הואיל והוא נטל ידיו תחלה לב"המ. והנה דעת רבנו מפורש כפי' הרע"ב ומ"ש מרן בב"י סי' קע"ד שדעת רבנו כפרש"י ר"ל דאפשר דמודה רבנו לרש"י דהמוגמר שהביאו קודם ב"המ זוכה בו זה שבירך על היין שאחר המזון וכ"ש לפמ"ש דכוונת רש"י כמ"ש הרשב"א דהמברך על היין שאחר המזון הוא מברך ב"המ דניחא שכוונת הב"י לומר דדעתו כדעת רש"י לאפוקי מדעת הגאונים ובחנם השיג התי"ט על הב"י ע"ש. ולפי מש"ל הי"ב דרבנו ס"ל דאין הגדול נותן רשות לקטן לברך אלא דומיא דרבי שלא היה סועד עמהם י"ל דה"ק הש"ס אע"ג דאיכא דעדיף מיניה ואמאי פי' דודאי כשהגדול מברך ב"המ פשיטא שזוכה במוגמר שאחר ב"המ שהגדול זוכה בכל אלא ודאי דקמ"ל דאע"ג דאיכא דעדיף מיניה שלא סעד עמהם וקמ"ל שזוכה במוגמר הקטן שבירך ב"המ ואמאי הא ענין חדש הוא ולא שייך לסעודה. ולזה משני הואיל והוא נטל ידיו והמוגמר שייך להעביר זוהמא מהידים ויומתק הא דקאמר הואיל והוא נטל ידיו ולא קאמר הואיל שבירך ב"המ ולפמ"ש ה"ק והרי הגדול לא נטל ידיו שהרי לא אכל עמהן וא"צ להעביר הזוהמא. השטה שלישית שטת הגאונים וה"ר יונה דסמכו על הירושלמי ובנוסחאותינו ה"ג והוא אומר על המוגמר מה בין יין מה בין מוגמר. מוגמר כלן מריחין יין אחד טועם והרשב"א גורס מה בין מוגמר ובין יין שבתוך המזון התם כלם נהנים כאחד הכא כל חד שתי לנפשי' ע"כ ובהכרח ה"פ למה ביין שבא בתוך המזון כ"א מברך לעצמו ובמוגמר שבא בתוך המזון אחד מברך על כלן ומשני דשאני מוגמר שכלם נהנים כאחת. וכיון דפי' המשנה במוגמר שבתוך המזון ה"ק מתני' דהכל מוסב ארישא הסבו א' מברך לכלן המוציא ואם בא להם יין בתוך המזון כ"א מברך לעצמו מפני הסכנה שאין בית הבליעה פנוי לענות אמן. בא להן יין אחר המזון קודם ברכת המזון שגמרו האכילה אחד מברך לכלן ואין זה המברך זה שבירך המוציא מדלא נקיט הוא מברך לכלן והטעם דכיון שנגמרה הסעודה