מרכבת המשנה (חעלמא) - ב סד

מן הגדול ולאו דוקא גדול אלא משום דמסתמא הגדול מברך ואם כיבד הגדול את הקטן לברך אז מתחילין מן המברך כדא"ל רבי לרב קום משי ידך דלמקום שמים אחרונים חוזרין שם ברכה חוזרת. והקדימה למברך בנטילה אינה משום כבודו דהא קי"ל אין מכבדין בידים מזוהמות אלא כדי שיעיין המברך בד' ברכות של בה"מ בעוד שהאחרים נוטלין ידיהם כדא"ל ר"ח לרב עיין בברכת מזון קאמר לך ושיערו חז"ל שבזמן נטילת הארבע' יכול לעיין בד' ברכות וגם שבשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לב"המ ושמעינן מזה דהא דאמרינן תכף לנטילה ברכה לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה מיהו אם אפשר לסמוך ממש אין להפסיק בכדי אלא תכף לנטילה ברכה ע"כ והמורם מדבריו דבעלמא תכף לסמיכה שחיטה לכתחלה צריך תכף ממש (ושאני הכא דכדי שיעיין בב"המ צריך שיטול תחלה בדאיכא חמשה אבל ביותר מחמשה הוי הפסק בדיעבד ושפיר מוכח תרתי חדא דשיעור תכיפה בדיעבד בכדי שיעור ד' נטילות דאל"כ אפילו יותר מחמשה היה בדין שיטול המברך תחלה כדי שיהיה לו פנאי יותר לסדר לו ב"המ בלבו שני' מוכח דבפחות מן ד' נטילות אין הזמן מספיק לו לעיין בלבו ד' ברכות דמש"ה נותנין לו זמן הזה אע"ג דלכתחלה ראוי לו להסמיך תכף ממש והיה להמברך ליטול באחרונה. דבהכי ניחא לי קושיית המג"א סי' קס"ו והחכם צבי שקכ"ח שהקשו על תוס' מס' סוטה דל"ט ע"א ד"ה כל כהן שהעלו דשיעור תכיפה למדין מתכף לסמיכה שחיטה שהוא כדי הילוך כ"ב אמה שהוא משער ניקנור עד בית המטבחים כדמוכח בזבחים דל"ג ע"א. והרי מסוגיא זו מוכח דשיעור תכיפה היא תכף ממש דהמקשה לימא מסייע ולפי מסקנת האיכא דאמרי קי"ל כרבי דרשאי לשחוט אצל הפתח ומ"מ לא מקרי תכיפה בכדי העלאת אשם מצורע מחוץ לפנים פסיעה א' והניחו בצ"ע על התוס'. ובשלחן תמיד שחברתי והוא ת"י בכתובים יישבתי דהתוס' ס"ל כדעת הרשב"א דשיעור תכיפה לכתחלה תכף ממש וכיון דתכף לסמיכה שחיטה דאורייתא אי ס"ד דביאה במקצת דרבנן היה בדין שיודחה ביאה במקצת ולעייל ידו ולסמוך והיינו דקאמר בזבחים דל"ג לימא מסייע דמוכח דביאה במקצת דאורייתא וכוונת התוס' להוכיח דכדי הילוך כ"ב אמה לא חשיב תכיפה בדיעבד ר"ל דכהן שנטל ידיו לדוכן ושהה כדי הילוך כ"ב אמה צריך ליטול ידיו שנית דהא מפורש בברייתא שהיא תוספתא דנגעים שהיה סומך מבחוץ תוך חלל שער ניקנור שלא נתקדש וקשה מאי האי דמשני הא מני ר' יוסי בר' יהודה דאמר מרחק צפון דאכתי אי ס"ד ביאה במקצת דרבנן לעייל ידו ולסמוך כדי להסמיך סמיכה לשחיטה כל מה דאפשר אלא ודאי דכיון שאפילו יכניס ידיו איכא כדי הלוך כ"ב אמה דלא חשוב תכיפה אפילו דיעבד אין לו להכניס ידיו דביאה במקצת אסור מיהות מדרבנן ושפיר הוכיחו התוס' דעכ"פ כדי הילוך כ"ב אמה הוי הפסק ממש בדיעבד וזה ברור) וע' מ"ל שכ' ועמ"ש מרן סי' קכ"ח בשם התוס' בשיעור תכיפה ודוק. ר"ל דבהכרח אידי ואידי חד שיעור' דשיעור ד' נטילות הוא שיעור מהלך כ"ב אמה פחות קימעא והנה עיני המעיין רואות הדוחק הזה שהוא נגד החוש להסדיר ד' ברכות דב"המ תוך הילוך כ"ב אמה וגם גוף דברי הראב"ד והרשב"א הם דברי נביאות לומר דשיעור ד' נטילות הוא שיעור עיון בב"המ ופחות קצת משיעור דיעבד דתכיפה וה' נטילות הן יותר משיעור תכף ולפ"ז צריכין הנך ארבעה למהר בנ"טי ושלא יטלו מכלי שפיו צר כדי שלא יבא המברך לידי הפסק. לכן אומר אני דרבנו יש לו דרך אחרת בברייתא זו דא"ר ששת אנא ידענא ועיין ברש"י ד"ה ובזמן שהן מאה לאו דוקא דה"ה עשרה ולכל יותר מחמשה כו' והנה ברייתא זו שנוייא בתוספתא פ"ו דברכות ובאמת ל"ג בה ובזמן שהן מאה אלא ה"ג) עד חמשה מתחילין מן הגדול מחמשה ואילך מתחילין מן הקטן עד שמגיע לחמשה וחוזר ומתחיל מן הגדול כו' ולפ"ז י"ל דודאי אפילו הן מאה ונוטלין כלם והמברך נוטל בראשונה אין בזה משום הפסק דתחלת תקנת חז"ל היתה דתכף לנט"י של כל המסובין תהיה ברכה והא דנקיט בברייתא עד חמשה כו' מתפרש ע"ד הא דתנן בברכות דף נ' שלשה שאכלו כא' אין רשאין לחלק וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקין עד עשרה ועשרה אין נחלקין עד עשרים וכמש"ר פ"ה מה' ברכות ה"י ומש"ה קאמר דעד חמשה כיון שאין רשאין לחלוק ובהכרח הגדול מברך מתחילין מן הגדול דקי"ל למקום שמים אחרונים חוזרין לשם הברכה חוזרת וכמש"ר כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות אבל מחמשה ואילך רשאי להתחיל מן הקטן שאם היו ששה כיון שרשאין לחלק נוטלין שלשה קטנים את ידיהם ומסלקין תכא דידהו ועדיין לא מסלקין תכא מקמיה גדול והנשארים עד שמגיע לחמשה אחרונים דשוב אין רשאין לחלק (וכ"ש אם נשארו ד' או ג') חוזר ומתחיל מן הגדול. והא דלא אמרה הברייתא עד תשעה עשר כו' עד שמגיע לי"ט דהא במתני' תנן דעשרה אין נחלקין עד עשרים דתשעה עשר אין נחלקין כדי שיברך הגדול בשם. יש ליישב מהא דאיתא בברכות ד"נ אמר רבא כי אכילנא ריפתא בי ריש גלותא מברכין שלש שלש. ולברכו עשרה עשרה שמע ריש גלותא ואיקפד וליפקי בברכתא דריש גלותא איידי דאוושי כ"ע לא שמיעי ע"כ וכן פסק בש"ע סי' קצ"ג ומיהו אם היו רבים מסובין יחד ואין יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המברך ואינם רשאים לחלוק לחבורות של עשרה עשרה מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בע"ה ויקפיד עליהן יכולין לחלוק לחבורות של ג' ג' ולברך בנחת כדי שלא ישמע בע"ה ויקפיד ע"כ והגם דרבנו השמיט מימרא זו דרבא וכפי הנראה דס"ל דדוקא בי ריש גלותא דגדול ומהולל כבודו משא"כ משום קפידא דבע"ה אין חוששין וצריכין להתחלק דוקא לעשרה עשרה מ"מ לא יפלא לפרש הברייתא דמלתא דפסיקא נקיט דמשכחת דתשעה עשר מתחלקין בגדול ומהולל וכדרבא) ולפ"ז נתקיימה גירסת רש"י ובזמן שהן מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעין אצל חמשה שהרי רשאין לחלק ג' ג' מפני כבוד בע"ה ומתורץ קושיית רש"י דדוקא נקיט מאה דאוושי כ"ע לא שמיעי א"נ דקמ"ל כר"ע לאפוקי מדר"י הגלילי דס"ל במאה אומר נברך ה' אלהינו דנמצא לר"י הגלילי אין מאה רשאין לחלק. היוצא מזה דכל שאינם נחלקין אפילו הן מאה נוטל המברך תחלה והא דקי"ל אין מכבדין במים אחרונים היינו בשאר המסובין