מרכבת המשנה (חעלמא) - ב סב

שם הי"א שלשה בני אדם עיין השגות ומ"ש הלח"מ שדעת הראב"ד כדעת ה"ר יהודה שהביא הרא"ש הוא תמוה דהא לדעת ה"ר יהודה לא מבעיא היו שלשה וזימנו שנים מהם על השלישי בע"כ שיצא ידי זימון אלא אפילו היה ד' וזימנו ג' מהן נמי פרח מהרביעי זימון ואדרבא דעת הראב"ד כמסקנת הרא"ש דאיירי כשזימנו עליו שנים בע"כ ולקושיית פשיטא מתרץ כדמסיק הרא"ש דקמ"ל אע"ג שאכלו שלשתן אחר מכאן כמ"ש הראב"ד ודלא כמ"ש הלח"מ דמסברא כתב כן. גם מ"ש הכ"מ דדעת רבנו כדעת הראב"ד דחוק והנכון דדעת רבנו כפרש"י דזה השלישי שהיה בדעתו לאכול עוד והוצרך לענות עם השנים ברכת זימון מדין שנים אין ממתינים על אחד הרי זה השלישי לא יצא ידי זימון ולק"מ פשיטא דקמ"ל אע"ג שלא יצא ידי זימון מכל מקום פרח ממנו חובת זימון ורשאין לחלוק ומ"מ אם רוצים לזמן הרשות בידם ולא הוי ברכה לבטלה אע"פ שלא אכלו יחד לאחר מכאן כיון ששום א' לא יצא ידי זימון רשאין לזמן ואינם חייבים לזמן דפרח חובת זימון. ומה שהקשה הכ"מ דאין זימון אלא במקום ברכה לק"מ דמשכחת דאכלו הנך ג' חבורות על שלחן א' בזא"ז ומכל חבורה נשאר אחד אשר ענה עמהן ואכל אחר כך והבן זה. ועתר"י על הרי"ף דמפרש בזימנו עליו דרך חלון לאחר שיצא לחוץ דנמצא לא יצא ידי זימון שאינו עמהן ומ"מ פרח מיני' זימון אע"פ שאכלו אח"כ יחד והעיקר לדרך רבנו ורש"י כמ"ש

שם הט"ו ובן מברך לאביו ע' בהשגות ועמ"ש הכ"מ בד"ה ויש לדקדק כו' דדעת רבנו כדעת התוס' ורבנו יונה ובעל המאור והרא"ש דדוקא גדול שאכל כזית דגן מקרי בר חיוב להוציא את מי שאכל כדי שביעה מתורת ערבות ושאני אשה ועבד וקטן דליתנייהו בני חיוב כלל ועיין תוס' ברכות דמ"ח ד"ה עד שיאכל ועמש"ר פ"א מה' ברכות ה"י והי"א ודוק ובצרור החיים האריך אי בה"מ מיקרי ברכת הנהנין ואני אומר כל שאכל כזית נהנה מקרי ומוציא אחרים י"ח. מיהו מלשון רבנו בתשובה משמע כמ"ש הלח"מ דה"ק ולהוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן (לאפוקי שאר אוכלין) דאז יכול להוציא את אחרים שאכלו הרבה ובלבד שלא יהיה העונה שבע ממש דאז חייב מן התורה כמש"ר פ"א הי"א וכן משמע בפרקין ה"ח דדוקא לזמן עליו סגי בכזית משא"כ שיזמן הוא על אחרים ששבעו ממש ואין דקדוק התוס' מוכרח דמלתא דפסיקא נקט שאלו אכל רשב"ש כזית דגן אפשר שיוציא את ינאי דמאן יימר דינאי היה שבע ממש. פרק ו

ה"ב ומים אחרונים ע' בהשגות וע' ברכות ס"פ אלו דברים לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא הרי נדחו דברי ר' זוהמאי וידים מזוהמות כשרות לברכה דלא גרע מטמא ממש כנ"ל פ"א והא דמסיק שם דאר"י אמר רב ואמרי לה במתני' תני והייתם קדושים אלו מים אחרונים דחה רבנו דבסוגיא דחולין מוכח דמים אחרונים מפני הסכנה דמש"ה חייבים במלחמה כדמוכח ספ"ק דעירובין ואפילו המברך בה"מ א"צ נט"י אלא מפני הסכנה כמשר"ל ה"ג ודלא כהראב"ד שחילק בין לח ויבש עמ"ש ה"ג

שם ה"ג כל פת שהמלח כו' לפי נוסח זה שלפנינו הבין הראב"ד דה"ק אם מדד פת שמלח בו אע"פ שלא אכלו צריך נט"י מפני הנגיעה וא"כ ה"ה המאכיל לאחרים ולזה השיג ששינה לשון והל"ל מדד מלח ולענ"ד כוונת רבנו דאע"ג דקי"ל ה"א דמים ראשונים אף בפת שאין בו מלת ובכל דבר שטיבולו במשקה שאני מים אחרונים שהוא דוקא בפת ודוקא שיש בו מלח לאפוקי מצה וגירסת רבנו כל מילחא מאי א"ל לא מבעיא (כגירסא שלפנינו ודלא כגירסת רש"י והראב"ד לא כ"ש) ומפרש רבנו דהפשיטות דהמודד מלק א"צ נט"י כדס"ד לבעל הבעיא שאין מים אחרונים אלא תוך הסעודה שידיו לחים וחוששין שיתדבק בו המלח שנימוח בפת משא"כ המודד מלח אין חוששין לו ומש"ה השמיט רבנו בעיא דכייל מלחא

שם ה"ד וכל העולה כו' דברי הכ"מ נכונים ודלא כמו שצידד הלח"מ דלחולין אף נתן סאה כו' כשר דאין כן משמעות לשון רבנו ובה' מקואות נקיט לרבותא דאפילו לתרומה מים פסולין בטלים ברוב והוא דאיכא רביעית כשרין

שם ה"ה כל הצריך ע' בהשגות ומ"ש הלח"מ דהראב"ד פסק כמ"ד ל"ש אלא בקרקע אין הכרע די"ל דמלתא דפסיקא נקיט דלכ"ע מים שאובים שבקרקע כשרים גם מה שסיים ומ"מ קשה כו' דרבנן פליגי על זה כו' לא ידעתי מאי פסקא דמשמעות דברי רבנן דלאחרים סגי בנתינת מ' סאה דה"ל שאובין וכן מפורש בברכות דכ"ב ע"ב אלא הבו לדידי לברך דנפול עלואי מ' סאה. מיהו נראה דרבנו ס"ל דתקנת עזרא היתה טבילה ממש וכמ"ש פ"ד מה' תפלה ה"ד ומש"ה השמיט רבנו לגמרי דין ט' קבין ולא הזכירם בה' תפלה ולא בפ"ד מהק"ש ה"ח דזה היה בב"ד שלאחריו תקנת ט' קבין ומ' סאה בנתינה דהקלו משום שלא היו רוב הצבור יכולין לעמוד בה דמש"ה ביטלה אח"כ ריב"ב לגמרי ובתקנה הוא דזלזלו דסגי בנתינה משא"כ לענין נט"י שהוא מדינא מעולם לא אמרו דסגי טבילה בשאובין וזה ברור ועמ"ש פי"א מה' מקואות ה"א

שם ה"ט או שהפליג ע' בכ"מ דגריס ורי"א כל גופו טובל בהן פי"ו לא כ"ש (ודלא כגירסא דידן) והיא גירסת ר"ח הביאה הר"ש פ"א דידים מ"ג וכן גירסת הרי"ף פ' אלו דברים ומחלק שם דשאני קמי האור שהיה להם שעת הכושר ובהכי מיושב קושיית הכ"מ דשאני מים שנפסלו משתיית כלב דהיתה להן שעת הכושר מש"ה מותרין בבת בירתא ושפיר קי"ל כסתם מתני' דידים דלא פליג רשב"א אלא בחמי טבריא שלא היה להן שעת הכושר וקי"ל כוותיה מהך דחזקיה. ומש"ר ולא אחרונים הכ"מ נדחק והנכון כמ"ש הלח"מ.