מרכבת המשנה (חעלמא) - ב סא

דאכל סלת ובדעתי' למיכל פתא מהו מברכה על סולתה בסופה רבנן דקסרין פשטין ליה צריך לברך בסוף ע"כ וע' בערוך ערך גרזם דמפרש דגרזימתא היינו פרפרת ממינין הרבה ובמוסיף ערוך שהוא ציר ומרק דברכתו ב"נר. ופי' סלית היינו מעשה קדרה וא"כ ה"פ דר' מרינוס אמר דאין ברכה אחרונה בנ"ר פוטרת מעין ג' ומשמע דעל המחיה פוטר בנ"ר ולזה פריך נימא דר"מ כב"ש דקס"ד דב"ש אסיפא קאי דבירך על הפרפרת בנ"ר לא פטר בה"מ אבל מעין ג' פוטר לב"ה וב"ש פליג דאף מעין ג' אינו פוטר ומסיק דד"ה היא דב"ש ארישא קאי דב"ה ס"ל דבה"מ פוטר בנ"ר ומעין ג' ופליג ב"ש דאין בה"מ פוטר מעין ג' אבל לכו"ע אין בנ"ר פוטר מעין ג' וכ"ש בה"מ (ור' אבא בעי האוכל מעשה קדרה ובדעתו לאכול פת אם יברך מעין ג' או ימתין שבה"מ יפטור ומסיק דצריך לברך מעין ג' דאף ב"ה לא קאמר דפוטר אלא דיעבד) המורם מזה דאע"ג דבבבלי קאי בתיקו נפשט בירושלמי דב"ש ארישא קאי גם נראה דהך בעיא שבבבלי מתפרשה לענין ברכה אחרונה דהירושלמי מפרש מתני' לענין ברכה אחרונה ע"ל הי"א ודלא כפרש"י דבהכי ניחא מה שהעיר הכ"מ דשפיר כ"ר דינים אלו בפרקין גבי דיני בה"מ לענין ברכה (ואע"ג דבפי' המשנה לרבנו כ' דב"ש פליג אסיפא ואין הלכה כמותו דספק ברכות לקולא חזר בו בחיבורו מחמת הירושלמי דב"ש ארישא קאי וקי"ל כב"ה לחומרא) הילכך בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה שהוא ממינו. בירך על הפרפרת בנ"ר אינו פוטר לא פת ולא מ"ק כפי מסקנת ר' מרינוס ומשמע דסולתא פוטר גרזימתא ומש"ה פסק רבנו דמ"ק פוטר התבשיל וזה ברור בביאור הסוגיא לדרך רבנו דהרי מבואר מלשונו דפרפרת מלפתין בו הפת ודלא כפרש"י בד"ה פטר והבן זה ותו דשה"נב דתבשיל ודאי פוטר את הפת כדלקמן פ"ח מה' ברכות ה"י אלא ודאי דאיירי מברכה אחרונה (וכל זה לענין שאכל פרפרת ומ"ק קודם סעודה ואח"כ נטל ידיו ובירך המוציא לאכול פת דכשהמברך בה"מ נפטר מבנ"ר ומעין ג' אע"ג שנתחייב בהן קודם סעודה משא"כ לענין ברכה ראשונה ע"ל הי"א. ומשמעות הירושלמי דלכתחילה יש לו לברך בנ"ר קודם שיאכל פת וכמ"ש) ועם היות שבתוס' ופוסקים שטות אחרות ולא קדמני אדם בזה מ"מ אנכי על משמרתי אעמודה לפרש דברי רבנו ע"ד הש"ס ירושלמי ובבלי והאמת עד לעצמו שזהו כוונת רבנו ועפ"ח מה' ברכות ה"י

שם ה"ז גמר בלבו ע' השגות שמחלק בין אכילה לשתייה מהך דברכות דמ"ב ולית הלכתא כו' אלמא דנמלך לא מהני באכילה אלא בשתייה מעובדא דר' ברונאי ואין זה הכרע די"ל דה"ק ולית הלכתא לענין שיהי' אסור לאכול עד שיברך ב"המ ומ"מ אהני היסח הדעת שצריך לברך ברכה ראשונה וכמ"ש הלח"מ ונרמז בלשון המ"ע. א"נ כמ"ש המ"ע דיש חילוק בין סילק השלחן דהוי רק יאוש מלאכול ובין גמר בלבו בודאי שלא לאכול. והראיה שהביא הכ"מ מהך דחולין דק"ז דהשמש מברך על כל פרוסה מכרעת דהיסח הדעת מהני אף באכילה. ומה שנדחק הכ"מ פ"ז מה' ברכות ה"ז למה השמיט רבנו חילוק בין אי איכא אדם חשוב או לא יש ליישב דרבנו מפרש דדוקא ביין שתלוי ברצונם חשיב היסח הדעת גמור ומברך על כל כוס משא"כ באכילה כל היכא דאיכא אדם חשוב בסעודה אין השמש מסיח דעת דכיון שמצד החמל' ראוי להאכילו מכל תבשיל בטח לב השמש דהאי אדם חשוב ספי לי' ולפ"ז העיקר תלוי אם השמש בטוח דספו ליה אפילו ליכא אדם חשוב ואם אינו בטוח מברך על כל פרוסה אפילו איכא אדם חשוב כיון שאינו בוטח בו (אלא אורחא דמלתא נקיט דמסתמא נכון לבו ובטוח בדאיכא חשוב) וכיון שהעיקר תלוי בהיסח דעת השמש כבר נשמע דין זה מכאן דכל שגמר בלבו חוזר ומברך. והשמיט רבנו כאן דין אם נטל מים אחרונים שזה ביאר לקמן פ"ו ה"ך דאסור אפילו בשתיית מים. ושינה ונמנום סובר רבנו דלא חשוב הפסק רק בפסח עיין פ"ח מה' חמץ הי"ד ובהשגות שם. ועמ"ש פ"ז מה' ברכות ה"ז

שם ה"ח היו שותין עיין בהשגות ובפכ"ט מה' שבת ה"ה כ"ר דאסור לאכול משקדש היום עד שיקדש דשבת קובע וא"כ בהכרח איירי רבנו כאן במוסיף מחול על הקדש ואומר בואו ונקדש מבע"י. אמנם לענין הבדלה סובר רבנו דאמירת בואו ונבדיל לא חשיב היסח הדעת עיין פסחים דק"ג ע"ב אהא דאמר רב כיון דאמריתו הב לן ונברך כו' ומר זוטרא אמר אנא דעבדי כתלמידי דרב ורב אשי אמר לית הלכתא כתלמידי דרב דהא י"ט שחל להיות אחר שבת ואמר רב יקנ"ה (ומפרש רבנו דה"ק דנהי דקידוש היום לא חשיב הפסק בין ברכת בפה"ג לשתייה כדלקמן אכתי תהי' הבדלה הפסק בין ברכת בפ"הג לשתייה) ומדחה הש"ס ולא היא התם בב"המ עקר דעתי' ממשתייא הכא לא עקר דעתיה ממשתייא פי' ולא הוי הבדלה הפסק ע"כ ומינה דהשתא אמירת הבדלה בפועל לא חשיב הפסק כ"ש היכא דאומר באו ונבדיל דלא חשיב הפסק ודלא כדעת הראב"ד. ובתו' פסחים דק"ב ע"ב ד"ה יקנ"ה וא"ת למה לא תקנו נמי בב"המ יין ברישא ותירצו שאם יברך על היין תחלה יצטרך לברך שנית דב"המ הפסק ע"כ דקשה לדרך רבנו דבאו ונקדש הוי כמו הב ונבריך א"כ גם בקדוש היה לתקן קידוש תחלה ואח"כ בפ"הג. ויש ליישב לפמש"ר פ"ז מה' ברכות הט"ו שאין ב"המ צריכה יין מש"ה הוי ב"המ הפסק משא"כ בקידוש דכתיב זכור זכרהו על היין שפיר תחלת התקנה כך היא ולא חשיב הפסק (ואולי סובר רבנו דמש"ה אפסקה הלכתא כרב יקנ"ה דאמירת קידוש תחלה על הכוס כתיקונו אינו הפסק והבדלה אינו הפסק כמ"ש משא"כ לשמואל דאמר ינ"הק כיון שאמר תחלה הבדלה על הכוס שוב חשיב הקדוש הפסק

) שם הי"א ולא לאחריהם עמ"ש בפרקין ה"ו. פרק ה

ה"ז קטן דעדיף מאשה דמצות חינוך על הגדול והבן.