מרכבת המשנה (חעלמא) - ב מט

שם הכ"ג ענין אחד עכ"מ והנכון דרבנו מפרש דבעשור שבחומש הפקודים חשיב ענין א' עם אחרי מות ואך בעשור ואה"נ ה"ק התם תלתא גברי בתלתא ספרי ותרתי קאמר דהוי ג' עניינים וג' גברי והכא ענין א' ואדם א' והוכרח רבנו לחלק בכך דהא קי"ל הי"ז דצבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד קורא וחוזר וקורא וא"כ איך יעשה בר"ח טבת שחל בשבת א"ו בתלת ענייני קורא חד גברא בתלת ספרי ושאני יה"כ דחשיב חד עניינא. פרק י"ג

ה"ד והמפטיר קורא עכ"מ וכיון דהשביעי צריך לקרות בר"ח והמפטיר כופלו משמע לכאורה דאין להוסיף על הקרואין בשבת ר"ח כדי שתהיה פרשת ר"ח תוך ז' קרואים. מיהו מדכ"ר פי"ב מה' תפלה הי"ו דמוסיפין בי"ט מכלל דא"צ שיהיה פ' המוספין תוך מנין הקרואים ומותר להוסיף בשבת ר"ח ומ"מ קפיד רבנו שיהיה המשלים בשל ר"ח ומוספין ויכפול אותן המפטיר כדלקמן הט"ו שאומרין קדיש אחר המשלים ואם יפסיקו בקדיש שוב לא תהיה פרשת מוסף מן המנויים

שם ה"ו שמנה פסוקים עיין בהשגות ודעתו כדעת ר"ת במנחות ד"ל ע"א ד"ה שמנה פסוקים גם הביא הראב"ד דעת ה"ר משלם שבתוס' שם. ובת"ח מס' ב"ב דט"ו דלשון יחיד קורא אותן משמע כפי' רבנו הפך רבים ולדרך ר"ת הל"ל אחד קורא אותן. ולי נראה דלדרך ר"ת הל"ל שמנה פסוקים אין מפסיקין בהן דומיא להא דתנן בקללות. והראיה שהביא הראב"ד מהירושלמי לא מכרעא דה"ג בירושלמי פ' בני העיר מ"ח ר"י בר בון תומנתא פסוקיא אוחריא דמשנה תורה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהן בלא כך אין הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה ע"כ דה"ק דקשה אהא דתניא במס' סופרים דשמנה פסוקים מברך לפניהם ולאחריהן דפשיטא דכל העולין מברכין לפניהן ולאחריהן לפי המנהג דהאידנא כמבואר בש"ס פ' הקורא עומד. ולא חש הירו' לתרץ כידוע דרך הירושלמי והתירוץ פשוט דקמ"ל דטעוני' ברכה אע"ג דאשתנו ומה שהקשה הר"א הציבור להיכן הלכו יפה תירץ המ"ע

שם הי"ג וישראל קורא ביום השלישי עכ"מ ובד"ו ישן הגי' קורא ביום הרביעי כגי' הג"מיי

שם הי"ט נהגו העם דברי הכ"מ תמוהין מחמת ט"ס וכן צ"ל והם נו"ע אר"ק שד"ש ופי' דשובה יש לומר בשבת שבין כפור לסכות והיינו ביש שתי שבתות בין ר"ה לסוכות אבל ברוב השנים כו' ע' במרדכי ותבין

שם הכ"א בין ראשונה ושנייה ר"ל ב"ו או ד"ד או בין שנייה לשלישית זט"ו ופעמים כו' ובי"ו. פרק י"ד

ה"ג ומתחילין עכ"מ ומי דחקו לפרש כן ושפיר מתפרש שמתחילין יברכך לאחר שמקריא להם הש"ץ וכמש"ר ה"ה ולאחר הברכה כדלקמן הי"ב. דמה שדקדק הכ"מ לקמן ה"ה מדכתב רבנו פסוק שני או שלישי אין דקדוק זה מכריע דרבנו אורחא דמלתא נקיט ואין דרך לטעות בין אמצע ובין התחלה

שם ה"ה להקרות עכ"מ ודבריו אינם מוכרחין כמש"ל ה"ג

שם ה"י שמעון הצדיק המ"ע הראה מקומו סוטה דמ"ט וליתא שם והכ"מ הניחו חלק ובני הרב המובהק מ' חיים הראה מקומו במנחות דק"ט ע"ב וביומא דל"ב. פרק ט"ו

ה"ג וכהן שעבד עכ"מ והח"ץ שי"ג תירץ דבע"ז דנ"ב בעי כלים ששימשו בבית חוניו כו' כהנים הוא דקנסינהו כו' אלמא דכהן שוגג חמיר מכלים וכיון דפשט הש"ס דכלים אסורים אע"ג דאנוסים נינהו ה"ה כהן אנוס ותו אונס חמיר משוגג שהרי עבר על מ"ע דקידוש השם במזיד. ומש"ר וכן כהן שהמיר עלח"מ דהיינו מודה בע"ז ומה שתמה הכ"מ והניח בצ"ע אינו מובן עכ"מ פי"ט מה' ביאת מקדש הי"ג (והח"ץ כתב דכוונת הכ"מ להקשות דמנ"ל לרבנו דבהמיר אפילו בשוגג לא מהני תשובה. וה"ה דה"מ למפרך בה' ביאת מקדש אלא שסמך עצמו על מה שהניח בצ"ע בה' תפלה. ומסיק הח"ץ דמשמע לרבנו מדסתם הש"ס בהשתחוה והודה מכלל דאיירי בין במזיד בין בשוגג ולעניין קושיית הלח"ם תירץ דשפיר מצריך הש"ס באופן חזק דסד"א אף זדון השתחוייה שרי ע"ש וזהו דוחק) ועשו"ת לחם רב שנדחק ליישב קושיות הלח"מ. והנכון דאי ס"ד דבהשתחוה והודה בשוגג קרבנו ריח ניחוח הואיל שלא נעשה משרת לע"ז א"כ ודאי ה"ה בהשתחוה והודה במזיד ושב מהני תשובה ולפ"ז בהכרח הא דקאמר רב ששת והשתחוה והודה אין קרבנו ריח ניחוח היינו במזיד ולא שב וא"כ למה הוצרך הש"ס לדחוק אליבא דר"ש דהא דתניא כהן שעבד ע"ז ושב היינו בשוחט בשוגג ושב מעיקרא ה"ל לאוקים הך ברייתא אליבא דר"ש בכהן שעבד ע"ז היינו שהשתחוה והודה במזיד ומהני תשובה. א"ו מדלא אוקים הש"ס הכי מכלל דפסיקא להו אליבא דר"ש דלא מהני תשובה בהשתחוה והודה במזיד וא"כ מוכרח נמי דאפילו בשוגג אין קרבנו ריח ניחוח כפי פסק רבנו ועיין רלב"ח ש"ג

שם ה"ד והיין כיצד עכ"מ ובלח"מ ועמ"ש פ"א מה' ביאת המקדש ה"א וה"ב. ונ"כ קיל מהוראה וגם מומין אין פוסלין בנ"כ זול' בפניו וידיו ורגליו שמסתכלין בו כנ"ל ה"ב.