מרכבת המשנה (חעלמא) - ב מג

פסיקא ליה דשרי) וקפשיט לחומרא לענין ק"ש משא"כ לענין ד"ת החילוק בין שלו ושל חברו כדלקמן הי"ד (ואי כסברת הראב"ד דכשיש לו עיקר צריך ד"א ממקום שכלה חות דרגא כשאין לו עיקר ודאי אסור במקום הריח והבעיא אם צריך ד"א ממקום שכלה ריח ההפחה ואין זה משמעות הסוגיא) וכ"ש דניחא לגירסת מ"ע. פרק ד

ה"י קברו את המת. עיין השגות ובכ"מ ולח"מ דמוסב אמש"ר ואם לאו לא יתחילו כו' ואחר שיפטרו והר"א סובר דזה דוקא בפנימיים דהיינו הקרובים נקראים פנימיים אע"ג שעדיין לא עמדו בשורה ואין אנו יודעין מי הם הפנימיים דהראב"ד ס"ל דלעולם מעמידין את הקרובים בשורה פנימית וכן מצאתי בתורת האדם להרמב"ן דמ"ח בשם רב האי גאון וז"ל כך היה מנהגם כו' שורה ראשונה וכל קרוביו ורעיו ומכבדיו ביותר שורה אחרת שהן באהבתו ובכבודו פחות מעט ובשלישית שהן בכבודו פחות וה"פ הפנימית הרואה פני האבל שהם קרובים לו מן הכל ע"כ ואולם לדרך רבנו דבמצב ומעמד תלוי הדבר דדוקא הרואה פני האבל פטור מק"ש אע"ג דליכא שהות משא"כ החיצונים חייבים בדליכא שהות אלא דאי איכא שהות כל העם לא יתחילו עד שיפטרו מהן ולא שייך פנימים טרם שעמדו בשורה

שם ה"ז כל מי כו' עיין בהשגות שדעתו דכיון דבק"ש לאו שייך הזכרת ש"ש לבטלה רשאי להחמיר אע"ג דרשב"ג אוס' מפני יוהרא בז"הז שידוע שאין מכוונים שרי ועכ"מ ולח"מ והנכון בכוונת רבנו דכל הנך פטורים הנזכרים בפרק זה משום עוסק במצוה ודכוותיה רשאין להחמיר על עצמן חוץ החתן דלעיל ה"א ואונן דלעיל ה"ג (דמש"ה כ"ר לשון שאין דעתו פנוייה בחתן ואונן ולא באינך) וכן מבואר בירושלמי שאם רצה להחמיר אינו רשאי ועיין בברכות די"ז ע"ב בתו' ד"ה ואינו ופסק רבנו כמ"ד מפני שאין לו מי שישא משאו הילכך בחתן ואונן אינו רשאי להחמיר עד שתתיישב דעתו דאע"ג דכוונה מעכבא קיי"ל כל הראוי לבילה כו' והרי פסוק הראשון עכ"פ צריך כוונה ובברכות די"ו הסכת ושמע כו' הא בפרק ראשון והא בפ' שני וכמש"ר פ"ב ונתיישבה השגת הראב"ד. הלכות תפלה פרק א

ה"א מ"ע להתפלל עכ"מ והנכון דבעל קרי סגי בק"ש וברכותיה דיש בהן תפלה והאר עינינו כו' דיצא י"ח תפלה ד"ת דבהכי מתורץ כל קושייות הרמב"ן

שם ה"ה וכן תקנו הכ"מ נדחק למה לא פסק רבנו כמ"ד אבות תיקנום. ולי כראה דכיון דקי"ל ה"ו דתפלת ערבית רשות מכלל שהיא נגד אברים ופדרים שקרבין ביום וכן מוכח כמ"ד נגד תמידין מזמן מנחה גדולה וקטנה דלקמן פ"ג ה"ב עמ"ש שם

שם ה"ט תפלות אלו עיין בהשגות וכ"מ ועיין ט"ז א"ח סי' ק"ז. ועלח"מ פ"י מה' תפלה ה"ו ובמ"ש שם. שם ה"י אין הצבור עיין בהשגות וכבר שקיל וטרי ה"ר יונה על הרי"ף בטעם מחלוק' רבנו והראב"ד. פרק ב

ה"ז ביה"כ כו' עיין נוסחי החתימו' בפי"ט ממסכת סופרים ובפסחים דקי"ז

שם הי"ח ובעשתי עשר' עכ"מ ולח"מ ועמ"ש פ"י הי"ג. פרק ג

ה"א תפלה בזמנה עכ"מ ולח"מ ובאחרונים סי' פ"ט והנכון דודאי תקנו האבו' התפלות כמש"ר רפ"ט מה' מלכים ועיקר תקנת האבות היתה ערב ובקר וצהרים עיין פ"א ה"ו וברכות דל"א וכל קודם חצות נקרא בקר ומן הצהרים עד הערב הכל נקרא צהרים וכמ"ש המג"א דזמן תפלת המנחה מיד אחר חצות וערבית זמנו כל הלילה. וכל זה לפי תקנת האבות. אמנם חז"ל אסמכינהו אקרבנות כדמסיק ברכות דכ"ו ע"ב ומש"ה קי"ל כר' יהודה עד ד' שעות ובדיעבד לא יצא י"ח תפלה בזמנה (דהיינו בזמן תקנת חז"ל) אחר ד' שעות אבל יצא י"ח תקנ' אבות עד חצות משא"כ לאחר חצות אף ידי תקנת אבות לא יצא דשוב לא נקרא בקר אלא צהרים ולא מבעיא הזיד דאין תשלומין אלא אפי' טעה דמשלים (דוקא בשעת תפלת מנחה כמ"ש הרשב"א) אין לו על ההשלמה שכר תפלה ואפי' שכר תפלה שלא בזמנה כפי תקנת אבות) זולת דההשלמה מכפרת על שגגתו ובהזיד הוי מעוות לא יוכל לתקון העון

שם ה"ד שעה ורביע עכ"מ ובלח"מ בפרקין ה"ב באריכות. ובפי' המשנה לרבנו מבואר דמפרש הא דאמרו בגמ' דעבד כמר עבד היינו דוקא בדיעב' יצא ידי תפלת מנחה בזמנה מפלג המנחה ולמעלה אבל אפי' לר"י אין זמן תפלת