מרכבת המשנה (חעלמא) - ב מא

הלכות קריאת שמע פרק א

ה"ז וחוזר ומברך במטבע עכ"מ בשם הרמ"ך (ועיין כ"מ פ"א מה' ברכות ה"ו דתירץ שם קושיית הרמ"ך דשם על נכון) ועיין תוס' ברכות דנ"ד ע"ב ד"ה פטריתון ועיין ב"י א"ח סי' קפ"ו בשם הרשב"א דהך דמנימן רעייא אה"נ שהיה חותם בברוך בריך רחמנא דזן כולא. ומ"ש הכ"מ וכו' ה"ר אשר וכו' הוא מגומגם עיין ברכות די"ד ע"ב

שם ה"ח הקדים עמ"ש ח"א. פרק ב

ה"א ולא כיוון לבו עכ"מ ודבריו דחוקים (ועיין רז"ה ומלחמות במס' ר"ה סוגיי' דמצו' צריכות כוונה ועמש"ר פ"ו מה' חמץ ה"ג ועמש"ר פ"ב מה' שופר ה"ד ובמ"מ וכ"מ ולח"מ שם) והנכון דודאי קיי"ל כרבא דמצות א"צ כוונה לצאת ומש"ה לא כ"ר התוקע לשיר דודאי יצא כיון שמתכוון לתקוע ודוקא המתעסק בתקיעת שופר לא יצא עיין ר"ה דל"ג. מיהו סובר רבנו דר"ז מודה לרבא דהתוקע לשיר יצא י"ח עצמו אלא דפליג בתוקע לשיר דאין אחר השומע יוצא י"ח דכל מי שרוצה להוציא אחרים דאין חברו עושה רק שומע ודומיא דהמוציא חברו בברכת המזון) בעינן שיתכוון המשמיע להוציא והשומע לצאת דאז חשיב כשלוחו מתורת זכות הוא לו דבהכי נתיישבו דברי רבנו בה' חמץ ובה' שופר. ולפ"ז פשוט דאף בק"ש א"צ כוונה לצאת אלא דצריך כוונת הלב בפסוק ראשון ר"ל פי' המלות והמקש' קס"ד דכיוון לצאת קאמרה מתני' ולזה הקשה ש"מ מצות צריכות כוונה. ומסיק מאי כיון לבו לקרות ופריך והא קרי בתורה ופשיטא שהוא לומד בעיון. ומשני שקורא להגיה שאינו משגיח רק על האותיות ולא על הפירוש (ועיין בפי' המשנה לרבנו ברכות רפ"ב דמבואר כמ"ש) ומיושב מה שנדחק הרמב"ן: וסגי בכוונת פסוק ראשון דאפסקה הלכה כר"מ

שם ה"ב ואסור לקרות עיין בהשגות ודברי הלח"מ נכונים

, שם ה"ג כשהוא מהלך עיין ב"ח לאפוקי עומד דעביד כב"ש ובית יעקב השיג עליו שע"א ובפי' המשנ' לרבנו פ"ק דברכות משמע דקמ"ל היתר הליכה בשעת קריאה

שם ה"ה היה עוסק עלח"מ שנדחק ובתוספתא פ"ב דברכות אראב"צ כשהי' ר"ג וב"ד ביבנה עסוקין בצרכי צבור לא היו מפסיקין שלא להסיע מלבן

שם ה"ו הי' עוסק באכילה עיין בהשגות וכ"מ ולח"מ. והנכון דרבנו מפרש הא דאר"ז וסוכה דל"ח) הכא בי"ט שני דרבנן לא למידק דבי"ט ראשון חייב להפסיק דכ"הג ה"ל לתנא דידן לאפלוגי בהדיא (דומי' דהא דתנן בקורא בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה) ותו דא"כ איפכא הל"ל מי שלא היה בידו לולב ליטול לכשיכנוס לביתו יטול על שלחנו. היה בא בדרך ולא נטל שחרית יטול בין הערבים. ומש"ה מפרש דה"ק ר"ז מתני' אף בי"ט שני דרבנן עסקינן מש"ה ברישא נקיט הי' בא בדרך לאשמועינן דאפי' בי"ט שני אי ליכא שהות חייב להפסיק. ונקיט סיפא לא נטל שחרית לאשמעינן דאפי' בי"ט ראשון א"צ להפסיק שחרית דהא יכול ליטול בין הערבים ומדנקיט לא נטל לשון דיעבד משמע דהמפסיק ה"ז משובח אפי' בי"ט שני אע"ג דאיכא שהות דמצוה להפסיק ואם רצה גומר. וכן מוכח מתני' דשבת לפי מסקנת הש"ס דסיפא דמפסיקין לק"ש אתאן לד"ת ומדלא קאמר ברישא נמי מפסיקין לק"ש משמע דוקא העוסק בתורה פוסק לק"ש (והטעם כמ"ש הלח"מ דק"ש חשיב נמי ת"ת ועדיף דאיכא נמי עשה דק"ש והרי כל הקורא ק"ש משעבר זמנו יש לו שכר כקורא בתורה) משא"כ באכילה ודין ואינך דא"צ להפסיק (כמש"ר בהדיא בפי' המשנה פ"ק דשבת) אלא אם פסק ה"ז משובח וכל זה בדאיכ' שהות מדכתב רבנו ואם הי' מתיירא שמא יעבור זמן ק"ש. ובהכי ניחא לדרך רבנו קושיית התו' בד"ה מאי קושיא ולדעת רבנו אין חילוק בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור וכן מוכח מדפריך הש"ס ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין ולא משני שאני לולב דזמנו בצפרא והוי לעולם התחיל באיסור. ומ"ש הראב"ד ורמיזא נמי במס' ברכות ר"ל דשם דכ"א ספק קרא ק"ש חוזר וקורא משא"כ בס' התפלל. ואני אומר דאין הנושאין שוין דאע"ג דספק דאורייתא לחומרא מ"מ כל שיש שהות א"צ להפסיק. ותו לפמש"ר פ"א מה' תפלה ה"א דתפלה פעם א' ביום דאורייתא ה"ל לאפלוגי בדידי' שאם לא התפלל מאומה באותו יום צריך להפסיק א"ו אף בדאורייתא אין מפסיקין בדאיכא שהות והא דהקורא בתורה מפסיק לק"ש אע"ג דאיכא שהות היינו משום דק"ש היינו ת"ת ותו לא מידי

שם ה"ט כיצד ידקדק עיין בהשגות וכ"מ ולח"מ ודברי הראב"ד תמוהין דהנה רבנו למד זה ממימרא דראב"ח כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה וזהו שכ"ר לא ירפה החזק וכו' ר"ל דקדוק בדגשין ורפין ומש"ר ולא יניח הנד וכו' ר"ל שלא יקרא שוא נע בשוא נח (והרמ"ך הרגיש קצת) ומש"ר לפיכך עיין כ"מ א"נ כפשוטו כיון שצריך דקדוק באותיות בענין שיהיה למודו תם ולא יבליע. ומש"ר וצריך להאריך עיין בהשגות וכוונת רבנו ברורה דידוע שהסגול תולדת הצירי וקמץ אבי הפתח כל שחוטף