מרכבת המשנה (חעלמא) - ב לא

דרבא. ולזה פריך ממתני' דנבייה דלא שייך גזרה דרבא והוצרך לתרץ תירוץ אחר שאני התם דעיקר הע"ז קיימת. ולזה פריך דהא תניא ברייתא אחרת גבי אשרה דהיא אסורה ושיפויין מותרין ומתפרשה אפילו שיפה ישראל דהא לא שייך גזרה דרבא באשרה לזה חידש הש"ס אליבא דר"ל דאין ע"ז בטלה דרך גדילתה ואנן קי"ל כר' יוחנן דשיפויין מותרין דלא שייך גזרה דרבא דאין שיפויי אשרה עתידין לחזור לכליין. (הגם הלום ראיתי דלכאורה הש"ס דידן חולק אירושלמי בזה מדפריך הש"ס איתיבי' ר"ל לר"י מקן שבראש אשרה ולדרך הירושלמי לק"מ דשאני עצי הקן שאין להם תקנה לדבר הנתלש מהמחובר א"ו דסובר הבבלי דאפילו במידי דליתא בחזרה אוסר ר"י בנשתברה מאליה. אך דיש לדחות דעצי קן שנטל העוף אינו ניכר ולא שייך לומר שביטלו הגוי כיון דאין השבירה נודעת לו והבן זה. פרק ט

ה"א עבר ונשא על"חמ ואין זה הכלל במקום דת"כ והנכון כמ"ש הכ"מ

שם ה"ב ואם חשש לאיבה עכ"מ ולח"מ וי"ל דרבצו איירי כשא"א לו להטיל לבור כלאחר יד שוב ראיתי בירושלמי פ"ק דע"ז וז"ל חד דוקינר אוקיר לר' יודן נשיאה דיסקוס מלא דינרין נסיב חד מינייהו ושלח ליה שארא. שאל לר"ל אמר יוליך הנאה לים המלח הרי במכירו (קושיא היא הרי מכירו ואיכא איבה) הרי לשעבר (ר"ל דיעבד דכבר נטל) ואר"ל יוליך הנאה לים המלח. ר' יודן נשיאה אדם גדול היה וביקש ר"ל לגדור הדבר ע"כ וסמך רבנו על ר"י נשיאה דמעשה רב גם דמשמע דלמגדר מלתא הורה ר"ל ולא מדינא. והנכון דכל שיכול להשמט בשום טצדקי יעשה ובאם לאו יקבל משום איבה ולא יהנה

שם ה"ה אבל גוי עיין בהשגות ודע דבמשנה ירושלמית לא הזכיר אבל יום תגלחת ול"ג לה. וז"ל הירושלמי פ"ק דע"ז מ"ב יום הלידה ויום המיתה ע"כ לצבור מכאן ואילך ליחיד מבואר כמש"ר דפלוגתא דרבנן אהנך תרתי. עוד שם כיני מתני' כל מיתה שיש בה עישון ושרפה יש בה ע"ז וזהו מש"ר ומקטרים

שם ה"ו דברים כו' עכ"מ והלח"מ הניח בצ"ע ובפר"ח אה"ע נדחק וגם לא העלה מזור למה השמיט רבנו הך דמוכרין להם חבילה. והנכון דבע"ז די"ד פריך וליחוש דלמא אזיל ומזבן לאחרינא אמר אביי אלפני קפדינן אלפני דלפני לא קפדינן וראיתי במקומו פי"ב מה' רוצח הי"ד גבי דין ל"ת דלפני עור השמיט רבנו מלתא דאביי לכן נראה דרבנו דחה מלתא דאביי מהלכה מהא דקי"ל בסמוך ה"ח דכל שאסור למכור לעכו"ם אסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם אלמא דמפקדינן אלפני דלפני אע"ג שבתוס' ע"ז דט"ו ע"ב בד"ה לנכרי תירצו בשם ה"ר אלחנן דשאני מוכר לנכרי שאין הנכרי מוזהר אלפני עור ורבנו ימאן בזה דבשבע מצות ודאי מצווה הנכרי אלפני עור והא גדולה מזה דנהרגו אנשי שכם שלא דנוהו כמש"ר פ"ט מה' מלכים הי"ד ע"ש ולא אשתמיט הש"ס להורות היתר למכור לבונה לגוי שנודע שאינו **(שאינו עובד)** ע"ז ואינו מודה בה ותו דבע"ז ד"ו ע"א איבעיא להו משום הרווחה ואפילו יש לנכרי בהמה אחרת אסור א"ד משום לפני עור ולא אפשטה ונהי דנכרי לא מפקיד אלפני עור ודאי אפילו נכרי שידוע שאינו מודה בע"ז אסור למכור לו דודאי חשוד דאזיל ומזבן ואיכא הרווחה ומש"ה לא חילק רבנו כאן כמו שחילק לעיל ה"ב ובהכי ניחא הא דהשמיט רבנו דין חבילה וכל ההשמטות דכלה סוגיא שלא אליבא דהלכתא דחיישינן דילמא אזיל ומזבין לאחריני ואיכא משום לפני דלפני או הרווחה ותו לא מידי

שם ה"ז היו מעורבים כו' עמש"ל ה"ו ומקום מוצא לדין זה דבירושלמי גרסינן ולבונה תני אם היה חבילה מותר וכמה היא חבילה ריב"ב אומר אין חבילה פחות מה' מינין היה כומר אסור רופא מותר. תגר מותר תגר חשוד אסור ע"כ וגוף הברייתא בתוספתא ספ"ק דע"ז וז"ל מכלן היה מוכר להן חבילה פירש ריב"ב בלבונה אין פחות מג' מנין מוכר לתגר ואין מוכר לבע"ה ואם היה תגר חשוד אסור ע"כ ולפ"ז נראה דרבנו מפרש ג' מנין שיהיה שחורה ולבונה שתי פעמים מלבונה זכה דהיינו מעורב דאין חוששין שילקט ואפשר דגרסינן בתוספתא מינין. (ובירושלמי ג"כ ג' מינין) וסובר רבנו דת"ק פליג וס"ל אפילו ב' מינים זכה מעורב בשחורה אין חוששין שילקט וקי"ל כת"ק ולפ"ז נראה דרבנו גורס בש"ס כל התוספתא (או דגרסינן כו' שכן הדרך בש"ס לקצר הברייתות וסומך אסיפא) ועיקר הקושיא וליחוש דלמא אזיל ומזבן קאי אסיפא דניחוש שמא ימכור התגר לבע"ה דלדרך רבנו לק"מ מרישא דחבילה מותר למכור לבע"ה ואין חוששין שמא ילקט והא דמשני אלפני דלפני אפיק רבנו מהלכתא כמ"ש ה"ו ונדחית הסיפא אלא פסק בבא דרישא

שם ה"ח כשם כו' דינים אלו הוכפלו פי"ב מה' רוצח הי"ב. ועלח"מ מה שהקשה ממש"ר פ"ך מה' שבת ה"ה. ובני הרב המובהק החריף מו' חיים שי' תירץ דהא דתירצו בארי שבור היינו מקמי דידעינן הא דקיי"ל בע"ז דט"ו רב אדא שרי לזבוני חמר' וע"י סרסור משא"כ לפי מסקנת רב אדא לק"מ עליה דרב דרב קאמר דחיה גסה כבהמ' גסה לענין מכיר' משום לתא דשבת ונמצא ע"י סרסור שרי ומ"מ שפיר נקיט במתני' וכל דבר שיש בו נזק דאז אסור אפי' ע"י סרסור ואפילו תימא דדחיקא ליה להש"ס לאוקים מתני' ע"י סרסור מ"מ שפיר נקיט רבנו כאן לישנא דמתני' להורות דדובים ואריות אסורים אף ע"י סרסור וזה ברור

שם ה"ט עיר שיש בה ע"ז כו' ובהשגות והלח"מ נדחק בביאור כוונת ההשגות. והנכון דבתוספתא