מרכבת המשנה (חעלמא) - ב כח

שם הי"ט סכין כ' הכ"מ מיהו כו' אך זה אינו לדעת רבנו דנאסר כל הבשר ועכ"מ בפרקין הי"ד ועמ"ש פ"ז מהע"ז ה"ט. פרק ח

ה"א תפיסת יד אדם עלח"מ והנכון דאפילו לא עשאו אדם כל שטפחינהו בידו אסור ואפי' אבני הר שנתדלדלו ומים שעקרן הגל מותר ואם נטלן בידו נאסרו עמש"ל ה"ב דודאי אפי' מים של רבים כיון שנטלן בידו קנאם בהגבהה ונעשו של יחיד. ובהכי ניחא מה שנתקשה הלח"מ במש"ר לפיכך דה"ק הואיל שלא תפסן בידו הוא דלא נאסרו המעיינות הנובעים לרבים (ור"ל אע"פ שהמעיין של יחיד וכדמסיק הש"ס דמ"ו ע"א ע"ש בתוס' ד"ה לא צריכא ולדרך רבנו נראה דודאי לפי תקנת יהושע אפי' מעיין של יחיד חשיב של רבים ומש"ה מסיק הש"ס דה"ק ר' יוחנן דמעיין של רבים אפי' לגבוה אינו נאסר אלא דוקא אותו יחיד שנובע מארצו אוסרו לגבוה. וזהו מש"ר פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ו וכן המשתחוה למעיין הנובע מארצו כו' ר"ל דוקא הוא אוסרו משא"כ שאר אדם אע"ג שמשתמשין בו אין יכולין לאוסרו אפי' לגבוה אא"כ נטלן בידו אוסר אפי' להדיוט. ולפ"ז הא דאמרן ע"ז דנ"ט ע"א לא צריכא דטפחינהו בידו לאו למימרא דר"י ס"ל אפי' טפחינהו בידו בשל רבים מותר כמו שהבין הראב"ד לקמן ה"ב אלא דמסיק כיון דקי"ל כר"י וכתקנת יהושע אין שום מעיין נאסר להדיוט רק בטפחינהו בידו והיינו דקמותיב ר"י לר"ל דכל מעיין חשיב של רבים ואינו נאסר אא"כ טפחינהו וה"ק לא צריכא כו' דלא משכחת מעיין של יחיד אא"כ טפחינהו ואז אפי' של רבים אסור ולא תידוק הא של יחיד אסורי' אלא תידוק הא אם טפחינהו אסורין דאז חשיב של יחיד ואת"ל מעיין מימיו אסורים לנסכי' אז הדיוק כפשוטו דיחיד שנובע מארצו אוסר לגבוה וכמ"ש ועפר"ח ומים חיים והנכון כמ"ש. ומש"ר וכן חליפי חליפין עכ"מ שהניח בצ"ע ועיין תוס' ע"ז דנ"ד ע"ב בד"ה משום תימה כו' וסובר רבנו דלרווחא דמלתא קאמר הש"ס כמ"ד מלמדין ואה"נ אפי' למ"ד אין מלמדין יש לחלק כפי תמיהת התוס' ועיין תוס' קידושין דנ"ח ע"א ד"ה ושני כו' דיש ליישב באופן אחר. שוב ראיתי בירושלמי פ"ה דע"ז מ"א חליפי חליפין אסור מאי כדון א"ר יוסי בר בון כמהו כמהו שני פעמים על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם פי' דמש"ה דריש והיית חרם כמהו כאלו נאמר ב"פ כמהו דכתיב מאומה ומיושב הצ"ע של הכ"מ דלא פליגי מחמת ייתור הוא אלא אי כמהו כאלו נכתב ב"פ ע"ש. ומש"ר בד"א בבהמת עצמו ובהשגות והנה מ"ש הראב"ד דבסוגיא דע"ז דנ"ד ע"א הוי המסקנא כרב הונא עמ"ש בביאור סוגיא זו לדרך רבנו פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ו ושם ביארנו דרבנו מפיק לה מהלכתא וס"ל דלגבוה נאסר אפי' בע"ח של חברו בלא מעשה אבל אין נעבד כלל בבהמה של חברו להדיוט אפי' עשה בה מעשה שניסך יין בין קרניה דקי"ל פ"ה מה' כלאים ה"ח דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו עיין תוס' יבמות דפ"ב ד"ה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (וחוזר בו רבנו ממ"ש בפי' המשנה דאין הלכה כר"ע ור"י). ויש לתמוה על הראב"ד דמודה לרבנו פ"ה מה' כלאים ה"ח והאיך פסק כאן כרב הונא ובירו' מדמה להו כמ"ש פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ו ע"ש. והנה רבנו פסק לענין יי"נ דנכרי אוסר לאונסו דבר שאינו שלו עיין פי"א מהמ"א ה"ד ובפי"ג מהמ"א הכ"ח. ובפ"ב מה' שחיטה הכ"א כ"ר דשני' אוחזין בסכין ושחט א' בכוונת פסול אם יש לו שותפות בגווה אסורה ואם לאו מותרת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (עמ"ש אני שם) שאין כוונתו אלא לצערו וכ' שם הלח"מ אבל עכו"ם אוסר כמבואר בחולין דמ"א דאוקמוה בישראל מומר ע"ש בתוס' ד"ה בישראל מומר ובחידושי הר"ן חולין בחמש שיטות נדחק דהא שחיטת מומר פסולה והנכון כמ"ש הט"ז וש"ך דנ"מ לאסור בהנאה דסתם שחיטת מומר נבלה ושרי בהנאה) וכ"כ רבנו בפ"ו מה' חובל ומזיק ה"ז המנסך יין חברו לע"ז לא נאסר היין שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ואם היה לו שותפות או שהיה מומר או שהתרו בו וקבל התראה שהרי הוא מומר ה"ז אוסר היין והשיג הראב"ד א"א לצעורי קמכוון נראה כוונתו דכל שידוע שאינו מתכוון לצעורי אפי' ישראל אוסר דבר שאינו שלו ועיין יש"ש חולין) ואין כאן השגה דבהדיא כ"כ רבנו פ"ב מה' שחיטה הכ"א ודלא כמ"ע ע"ש. ולפ"ז לכאורה אין כאן מחלוקת דהראב"ד נמי סובר דמודה רב הונא דבישראל אמרינן לצעורי קמכוון (ועכ"מ ולח"מ שהניחו דברי הראב"ד בצ"ע אלא דמצדד דהראב"ד ס"ל דהלכה כרב הונא דישראל אוסר דבר שאינו שלו ובסיום דבריו להקשות לרבנו דנהי דפסק כר"נ ור"ע ור"י אכתי הוה ליה לאפלוגי דנכרי ומומר ושותף אוסר דבר שאינו שלו. מיהו זה אינו דא"כ ה"ל להראב"ד להשיג בפ"ב מה' שחיטה הכ"א וכן מוכח בפ"ז מה' קובל דס"ל להראב"ד ישראל לצעורי קמכוון) ונ"ל עיקר בכוונת הראב"ד דר' הונא פליג אדר"נ ור"ע ור"י בישראל שידוע שאין מתכוון לצעורי דלרב הונא אסור ולדידהו תמיד אומרים לצעורי וכמשמעות לשון רבנו פ"ב מה' שחיטה שאין כוונתו אלא לצערו. אך דקשה דהא המסכך על גפנו של חברו דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל הסכך שהוא שלו נאסר וכאן לא שייך לצעורי שהרי שלו נאסר והוי בדמיון אית ליה שותפות מכלל דאין אוסר בעצם דבר שאינו שלו. ומצאתי בגליון המיי' כת"י מחו' הגאב"ד דק' הלברשטאט מ' צבי הירש זל"ה וז"ל הטעם של הכ"מ למה פסק רבנו כר"נ ור"ע ור"י מדאותבינן עליה דרב הונא והוצרך לדחוקי בחצי קנה פגו' הוא תמוה דאדרבה הש"ס פריך לר"נ ור"ע ור"י טעמא דחטאת העוף כו' והוצרך לתרץ כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמי. ועיין פ"ד מה' שגגות ה"א דכ"ר הנך שנויי דחיקי והקשה שם הלח"מ דהא קי"ל כר"נ ור"ע ור"י ותירץ כיון דקני ליה לכפר' כדידיה דמי ובאמת א"צ דלא הוצרך הש"ס לשנויי הכא אלא לפי מה דס"ד דאין אדם אוסר כלל אבל לפי המסקנא אדם אוסר אלא דלצעורי קמכוון בודאי השוחט