מרכבת המשנה (חעלמא) - ב כב

ותירוצו דוחק. והנכון דרבנו פסק בזה כר"ל ועי' מ"ל פ"ד מה' שגגות ה"א וכבר קדמו הגאון מ' העשל כמבואר בבה"ז פ"א דכריתות ע"ש ועלח"מ פ"א מה' שגגות ה'"ד בד"ה בעל ידעוני במעשה. והיינו מש"ר לקמן ה"ב כיצד מעשה הידעוני כו' ומקטיר ועושה מעשים דמה שמקטיר חשיב מעשה אבל מודה רבנו דהנחת העצם בפיו לא חשיב מעשה כי איננו מדבר בשעת שימת עצם כדפירש"י ומש"ר כיצד כו' עיין בהשגות ובלח"מ ומ"ע ופשוט בכונת הראב"ד דמפרש מבין אצילי ידי המת ובהכרח הוא בבה"ק גם נראה דמפרש הא דמשני הש"ס היינו דורש אל המתים כדתניא זה המרעיב כו' ההבדל הוא המרעיב אבל אידי ואידי בב"הק עמ"ש

שם ה"ג כיצד היו עושין עכ"מ ולח"מ והנכון דרבנו למד זה מירושלמי פ' ד' מיתות מי"ג וה"ג ר' נסה בשם ר"א לעולם אינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו. העבירו כדרכו מהו. תני היה מושכו ומעבירו. תני העבירו ברגלו פטור ראב"ש מחייב. אחד המולך ואחד שאר ע"ז ראב"ש אומר אינו חייב אלא למולך בלבד ואינו חייב אלא על יוצאי ירכו. אר"י טעמא דראב"ש מהכא לא ימצא בך בגופך לא ימצא מעביר. והכרתי אותו מקרב עמו לרבות שארי ע"ז בכרת. עונש מנין מזרעו נתן למולך מות יומת. והוא שהעביר עצמו לא ברגלו הוא עובר מפני שהעביר את עצמו אבל אם היה מושך כו' ומעבירו חייב. מה היא דראב"ש העבירו ברגלו פטור בהוא דאעברי' מזקר ע"כ. פי' דשואל איזהו העברה כדרכו ומפרש שהאב מושך את הבן ומעבירו לבן ע"ג האש בתוך השלהבת אבל אם העבירו ברגלו דהיינו שנושא האב את הבן והולך עמו פטור וראב"ש מחייב משום דמעביר עצמו וכדאיתא בש"ס בבלי דס"ד המעביר עצמו פטור וראב"ש מחייב) והא דקאמר אינו חייב אלא על יוצאי ירכו לאו למעט העביר עצמו אלא לאפוקי מעביר בן שאינו מזרעו. ואר"י טעמ' דראב"ש דמחייב מעביר ברגליו משום העביר עצמו דדרש לא ימצא בך דה"ק לא ימצא בגופך מעביר. ופריך והוא שהעביר עצמו לא ברגלו הוא עובר ומ"מ חשיב כדרכו וחייב. ומדחה מפני שהעבי' עצמו חשיב כדרכו לגבי עצמו משא"כ לגבי בנו חשיב שלא כדרכו אא"כ מושכו ע"ג האש ולזה מסיק דהא דראב"ש העבירו ברגלו פטור היינו שהעבירו ע"י קפיצה מעבר לעבר דנמצא אין כאן משום מעביר עצמו וגם על הבן פטור דבעינן כדרכו דהיינו מושכו ומעבירו כמ"ש וקי"ל כת"ק ולפ"ז מפרש רבנו סוגיית הבבלי מסכים עם הירושלמי וה"ק היכי דמי כדרך העברה ואמר אביי שרגא דלבני. ורבא אמר כמשוורתא דפוריא חשיב כדרכו כדפירש בערוך ערך שוור שמעבירין צורת המן תוך האש ממש משא"כ הך דאביי דשרגא דליבני חשיב שלא כדרכו ודלא כפירש"י דפי' דברי רבא כמשוורתא דפוריא דרך קפיצה דהא מבואר בירושלמי דקפיצה חשיב שלא כדרכו ופטור על עצמו ועל בנו לראב"ש אלא כפי' הערוך שיהיה תוך האש לגמרי או ע"ג האש כפי' מושכו ומעבירו משא"כ מעביר ברגלו דהיינו שרגא דליבנא פטור פי' שורה של אבנים והמדורה משני צדדין (ודלא כפי' מהרי"ק גדר מזה וגדר מזה דכה"ג מודה אביי דפטור אלא) דאין הפסק והאב עובר ברגליו ע"ג שרגא דליבני (ובנו בידו) בין שתי המדורות פוטר רבא דכה"ג מקרי מצד האש ולא ע"ג האש ובתוכו והיינו דתניא כוותיה דרבא משום דלא משכחת העבירו ברגליו אא"כ ע"ג שרגא דליבני דהעברה דקרא איננו שרפה אלא העברה בעלמא והאיך ילך האב תוך המדורה ע"ג גחלים ורגליו לא תכוינה א"ו שעובר במקום שאין המדורה בוערת כמו על שרגא דליבני והמדורה משני צדדין והיינו נמי דפסיקא ליה בירושלמי והוא שהעביר עצמו לא ברגלו הוא עובר ומדחה דדוקא משום שהעביר עצמו חשיב כדרכו משא"כ על בנו פטור כשהאש מן הצדדים אא"כ האב הולך ברגליו (ע"ג שרגא דליבני או שהולך בצד מדורה ארוכה) ומושך את בנו ומעבירו ע"ג המדורה הוא דחייב ובזה נתבארו דברי רבנו דמ"ש ואותן הכהנים כו' ואבי הבן כו' הוא מימרא דר' נסה. ומש"ר על האש לאפוקי שרגא דליבני דאביי דה"ל מצד האש. ומש"ר ומעבירו ברגליו לאפוקי קופץ שבירושלמי ומש"ר בתוך השלהבת היינו שוורתא דפוריא דרבא דלא פטרה הברייתא העבירו ברגל אלא כשלא משך והעביר את הבן ע"ג האש אלא בין המדורות משא"כ כל שמעביר את בנו כדרכו והאב הולך בצד האש חייב דבלשון הבריית' הן בבלי וירושלמי העבירו ברגל היינו שאינו מושכו ומעבירו ביד אבל כשהולך ברגליו ומושכו ביד ומעבירו מעבר לעבר בתוך השלהבת ודאי חייב שאין ההעברה ברגל אלא ביד ובמכוון נקיט רבנו ברגליו לאפוקי שלא נפרש כפירש"י וזה ברור. ומש"ר לפיכך כו' מתפרש כמ"ש הכ"מ כיון שאין זה מקטיר ועיין במנין המצות שכ"ר בהדיא דמולך הוא ע"ז והא דקאמר הש"ס תנן כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא מפרש רבנו דה"ק דוקא מולך אבל בשארי ע"ז חשיב העברה עבודה שלא כדרכה ודלא כמ"ד מולך דקרא היינו כל ע"ז והבן

שם ה"י אלא כל האכסדראות עיין בהשגות ובכ"מ והנה בגמ' ספ"ק דתמיד פריך ומי הוו אכסדראות בעזרה כו' אר"ח באכסדראות של בנין וכפי הנראה דהראב"ד מפרש דה"ק ר"ח בנין קבוע שרי אלא עראי הוא דאסור ולזה קאמר הראב"ד דלשכת העץ בית היה ר"ל בנין קבוע דשרי והוקשה לו בימה דהקהל וגזוזטרא דאינן קבועין ותירץ דלשעתה מותר ולא אסרה תורה אלא בנין עראי שבתמידות דומיא דאכסדרה. ובאמת סברת הר"א הפוכה דודאי בנין קבוע דמי טפי לנטיעת אשרה. ותו דסותר דברי עצמו דבפ"א מה' בית הבחירה ה"ט תי' הראב"ד דלשכת העץ היתה בעזרת נשים אלמא דמודה הר"א דבנין קבע אסור ועמש"ר פ"ה מה' בית הבחירה ה"ט עזרת נשים היתה מוקפת גזוזטרא כו' דמשמע שהיתה מוקפת תמיד ולא לפי שעה והא דתנן בפ' החליל ומתקנין שם תיקון גדול ובגמ' מאי תיקון גדול כו' והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהיו הנשים יושבות למעלה ע"ש בפי' המשנה לרבנו דמפרש שהתיקון הוא שגזרו בכל שנה שישבו הנשים למעלה ולא שעשו גזוזטרא בכל שנה. אלא