מרכבת המשנה (חעלמא) - ב יט

דמכוון למרגמי' שהרי רב מנשה לא נתכוון לעובדה ברגימה ח"ו. וכבר הרגיש בזה המהרש"א ונדחק דהתוס' ס"ל דבמזיד אינו חייב מיתה אא"כ נתכוון לעובדה בביזוי ובשוגג חייב חטאת אע"ג שמתכוון רק למרגמיה והביא ראיה מדברי רבנו ע"ש. ולא נהירא דהא שגגת רב מנשה היתה שלא ידע שזו ע"ז מרקוליס ולמה יתחייב חטאת כיון שאפי' ידע שזה מרקוליס לא היה חייב כיון שכוונתו למרגמי' ולא מצאנו בכל התורה כלה שיתחייב חטאת על השוגג היכא שאם הזיד פטור ממיתה וכרת. ותו דהא שגג בתרתי דהא אמר אבן למרקוליס תנן וקס"ד לבזותו מותר וא"כ חשוב אינו שב מידיעתו. ובחי' הר"ן בחמש שטות כ' בדרך התוס' אלא דהשיבו לו דאפי' למרגמי' פטור אבל אסור ע"ש. וגם זה אינו מספיק דמשמעות הש"ס דפי' המשנה אפי' למרגמי'. ומתני' בודאי לחיובא קאמר. ועיין בת"ח שהאריך והקשה על הכ"מ לעיל ה"ה דודאי סובר רבנו דאפי' פוער עצמו לפעור כדי לבזותו והתרו בו חיי' מיתה דאי ס"ד דבמזיד ליכא מיתה גם בשוגג ליכא חטאת ע"כ (ואפשר להעמיס זה בכוונת התוס' ויש להטעים דבריו דאע"ג שבדעת זה העובד לבזותו מאחר שהוא דרך כבוד לעובדי' אזלינן בתר העובדי' ובפירוש חייבה תורה אע"ג שכוונתו לבזות והזורק במרקוליס תנן וכיון שהודיע לו המתרה דין זה והתיר עצמו למיתה חיוב מיתה. ובהכי ניחא קושיות הרמ"ך דדוקא הפוער עצמו לפעור כדי לבזות הוא דחייב מיתה במזיד וחטאת בשוגג (בין בשוגג דאומר מותר ובין ששגג ולא ידע שזה פעור כמבואר פ"ז מה' שגגות ה"א) שהרי הוא דרך כבוד אצל עובדיה ועובדה כדרכה דחייב מיתה אע"ג שלא קיבל באלוה (דאי קבלה באלוה תיפוק ליה דבל"ז חייב מיתה ובהכרח שמי שעובד כדרכה או בד' עבודות חייב על העבודה אע"ג שלא קיבלה באלוה) וכיון שהעבודה היא דרך כבוד לעובדיה והתרו בו חייב כמ"ש אפי' בשוגג חטאת שהרי במזיד חייב מיתה. משא"כ העובד מאהבה ויראה שכשמתרין בו ואומר אין כוונתי לעבדה אלא אני מוכרח מיראה או מאהבה ודאי שפטור ממיתה ולא חשיב עבודה כל שמאהבה ויראה (ואין המתרה יכול להתרו' בו שאע"פכ תהיה חייב וזה יתיר עצמו למיתה שהרי באמת פטור לפי מה דקי"ל כרבא) שפיר בין שוגג ובין מזיד פטור. ומש"ר ועשהו לעבדה הלח"מ נדחק וכבר בארנו דרבנו אינו מפרש כפי' התו' והכוונה פשוטה לאפוקי המנשק מאהבה ויראה דפטור אפי' דרך עבודתה בכך ועמ"ש ה"ט

שם ה"ז ישב לו קוץ עמ"ש ח"א

שם ה"ט העושה ע"ז לעצמו ובהשגות. והנה תי' הראב"ד על קושייתו הראשונה עם היות שהכ"מ הסכים עמו איננו לדרך רבנו במנין המצות ע"ש שרש ט' שעשה רבנו ב' חלוקות דכל לאו שבכללות דומיא דלא תאכלו על הדם שכולל הרבה ושום ענין אינו מפורש אינו לוקה כלל ומש"ה כ"ר בפרקין ה"ו המגפף כו' אינו לוקה לפי שאינם בפירוש ודוקא אם עבדה דרך עבודתו חייב מיתה משום לא תעבד' דחשיב מפורש כל שדרך עבודת' בכך. והחלוקה שנייה כל לאו שבכללות שפורט הרבה ונכללו בלאו א' חדא ודאי לוקה ואם פירשו חז"ל לוקין על כל אחד ע"ש. וא"כ אין כאן התחלת קושיא למה שהקשה הר"א דכיון דמפורש פסל כל תמונה חדא ודאי לקי. ובלא"ה מגומגם קושייתו דאטו תפרש התורה כל התמונות שבעולם ושאני עבודות היתה **(שהיתה.)** יכולה לפרט גיפוף ונישוק ודכוותיה וזה פשוט. ולענין קושיית הראב"ד השנייה עיין מ"ע וכ"מ דבהכרח התוספתא הזאת כמ"ד לוקין על לאו שבכללות ואינה הלכה. ועיין בלח"מ שהקשה דה"ל לאו שאין בו מעשה ותירץ דמעשה השליח מעשה כאלו עשאו בעצמו. מיהו דברי הלח"מ תמוהים דתיפוק ליה דאין שלד"ע. שוב מצאתי שנשאל על זה בנו הרב מהר"ם דיבוטון ע"ש שנדחק והארכתי בזה בחלק שו"ת ש"ב והעליתי דליתא לקושיית הלח"מ דמשיכת ע"ז מיד האומן או נתינת מתכת ליד האומן חשוב מעשה כמו כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה דנתינת הכסף קידושין ליד השליח חשיב מעשה

שם הי"א וכן אסור לצור ובהשגות מסיק דלעשות אפי' שוקע אסור אלא דלהניח הוא דשוקע מותר ולחתום אסור אפי' ע"י גוי שהרי יהיה הנחתם בולט ואסור להניחו. ובולטת אסור להניח וכן ע"י ישראל ודאי אסור לחתום שהרי בשעת חתימה עושה צורה בנחת' ולעשות אפי' שוקע אסור אלא דמותר ע"י גוי דהנחתם שהוא שוקע מותר להניח. וכל שאינו בולט ולא שוקע לא הכריע הראב"ד אי שרי להניח או אסור. ועיין בכ"מ הרמ"ך כ' שקשה על האומרים כו' ודבריו כבדים וכפי הנראה דה"ק דרבנו הוכיח דאפי' על הלוח אסור צורת המשמשין מדמשני של פרקים היה ולא תירץ על הלוח היה ותו דקארי לי' והא ר"ג יחיד הוא מאי קארי ליה כיון דשמע להמתרץ דאמר התם בחותמו בולט ומשום חשדא דמשמע דהוי עיקר התירוץ דוקא בולט אבל על הלוח ליכא חשדא אלא ודאי דלאו עיקר הוא (פי' וכוונת המתרץ לומ' דלאו משום חשד עשייה אלא משום חשד ע"ז כמ"ש התוס' ד"ה והא רב יהודה ולפי שבטבעת שיש בו חותם לא שייך רק שני חלוקות בולט ושוקע נקיט בולט דאיכא חשדא דע"ז ומ"מ לא תידוק דע"ג הלוח מותר ושפיר פריך והא ר"ג והוצרך לאוקים בשל פרקים וכמ"ש התוס' בד"ה והא ר"ג כו') דבחמה ולבנה אין חילוק בין בולט ושוקע וא"כ פריך והא ר"ג יחיד וניחוש אף בלוח משום חשדא דע"ז. ולזה מסיים הרמ"ך דמ"מ צ"ע דאי מש"ה לא איריא דהא אפי' תימא דאי אמרת עיקר הוא ר"ל דוקא בולט לק"מ קושיית הש"ס והא ר"ג יחיד וא"כ שפיר הוכיח רבנו דבחמה ולבנה אף על הלוח אסור אכתי צ"ע דשפיר הוכיח דעל הלוח אסור להניח דעיקר התירוץ של הש"ס דמחלק בין שוקע ובולט היינו לענין להניח אבל הא ודאי לעשות אפי' שוקע אסור והרי הרמב"ם איירי לעשות ומאי איריא על הלוח אפי' שוקע אסור וזה ברור ומוכרח בכוונת הרמ"ך. וכן משמעות לשון התוס' ד"ה והא ר"ג ואומר ר"י ור"ת וריב"א כי בחמה