מרכבת המשנה (חעלמא) - ב טז

הלכות עבודה זרה פרק א

ה"נ ובן ארבעים עיין השגות ועיין בב"ר פ"ל ופס"ד דהאריך שם היפ"ת דר"ח ור"י פליגי אדר"ל ולפמ"ש הכ"מ בשם הרמ"ך דלא פליגי אפשר להעמיס זה בלשון רבנו כיון שנגמל איתן כו' וכמ"ש שם הגהות מיי' והיה מקו' לנוסח ובן ארבעים דבן מ' לבינה ובדרוש עשיתי סמך די"ג שנה ועשו בחרן ובגמ' ע"ז ד"ט ע"א וגמירי דאברהם בהאי שעתא בן נ"ב קוי. ולפי מה שהגיה בהג' מיי' ובן מ"ח הוא מכוון לזמן דור הפלגה עיין שבת ד"ו ע"ב ומש"ר והיה מהלך וקורא עיין בהשגות שנדחק ובכ"מ ומ"ע והנכון לפמ"ש המ"ל בפ"ד דרך אתרים דאין ב"נ מצווה על ק"ה ואיסור' קעביד שפיר אברהם אבינו הוא היה הראשון לחדש הלכה למסור עצמו על קדושת השם כאינו מצווה ועושה. פרק ב

ה"ג וכל הנפנה במנין המצות לאו יו"ד רבנו גורס ספ"ק דערובין אל תפנו אל האלילים ודלא כגי' שלנו אל תפנו אל האובות והבן

שם ה"ה ישראל שעע"ו **(שעע"ז)** עיין בהשגות ובמ"ע ועי' מש"ר פ"ד מהע"ז סוף ה"ב ודוק. ומה שהחליט הכ"מ דכל עע"ז היינו מומר יש לחכוך בזה דאפשר אינו מומר עד שיוחזק ג"פ עיין תוס' חולין די"ד ע"א ד"ה השוחט

שם ה"ז סקילה עד שיפרש עכ"מ מה שהקשה מפרש"י סנהדרין דס"ו דר' מנחם בר יוסי פליג אדשמואל ותירץ בדוחק איברא בלח"מ פ"ה מה' ממרים תמצא תשובה נצחת וכ"כ הר"ן בהדיא בחידושי סנהדרין ע"ש ובת"ח ובקרבן אהרן. ומה שהקשו הכ"מ ולח"מ למה חילק רבנו בין שם המברך ושם המתברך פשוט דבשם המתברך כתיב ונוקב שם ה' יומת עיין סנהדרין ד"ס אינו חייב עד שיברך שם בן ד' אותיות לאפוקי שם י"ה ופסק רבנו כאיכא דאמרי ש"מ שם בן ד' נמי שם מקרי ומפרש רבנו אדני ודלא כפרש"י מהו דתימא עד דאיכא שם רבה שם של מ"ב קמ"ל הווייה וזה תימא דהאיך ס"ד דשם של מ"ב שאינו מהשמות שאינם נמחקין יהיה חמור מהויה ועיין במ"נ דשם המפורש הוא הויה ולא שם של מ"ב א"ו ה"ק מ"ד שם רבה ר"ל הויה שגדול באיכות שהוא שם העצם קמ"ל דחייב אף על אדני (וכן בקדיש מתפללין יהא שמיה רבא והכוונה לעתיד שיהיה נקרא כמו שהו' נכתב) משא"כ בשם המברך דכתיב בנקבו שם יומת ודרשינן עד שיקוב בשם שפיר חייב על כל השמות שאינם נמחקים מדלא כתיב בנקבו שם ד' יומת (שוב מצאתי כן בת"ח) נמצא דין מגדף ומקלל אביו שוין לענין שם המברך וכן משמעות לשון המשנה שבועות דל"ה דשוין הן והא דפטרו רבנן בכינויין היינו כינויין ממש דומיא דרחום וחנון וכמש"ר שם בפי' המשנה וכן דייק לישנא דמתני' דסנהדרין דס"ו דנקיט סתם עד שיקללם בשם וכל הז' שמות בכלל מדלא נקיט עד שיפרש השם כדנקיט במגדף אלמא דמקלל אביו חייב על צבאות ואם כן ה"ה לשם המברך דמגדף דהא תרווייהו נפקו ממקרא חדא בנקבו שם יומת. ודע דכל הז' שמות נקראים בלשון רבנו מיוחדים כמש"ר ריש פ"ו מה' יסודי התורה ומש"ר כאן על יי' המיוחד מוסב למעלה כאלו אמר המיוחד של ד' אותיות וכן במכוון נקיט יי' מיוחד ולא אמר שם מיוחד וכן תראה פ"ה מה' ממרים ה"ב שכתב אינו חייב סקילה עד שיקלל בשם מן השמות המיוחדין אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל דר"ל כינויין ממש כמו רחום וחנון עמש"ר פכ"ו מה' סנהדרין ה"ג ובהשגות דלדרך רבנו אפי' קילל חברו ברחום וחנון לוקה (ועלח"מ פ"ב מה' שבועות ה"ב דבשבועה דלוקין על רחום וחנון בעינן שיאמר מי ששמו חנון ואפשר ה"ה מקלל חברו אבל הא ודאי דמקלל אביו פטור ממיתה אפי' אמר מי ששמו חנון) ודעת הראב"ד שם תמוה דהא קללת חברו נפקא מלא תקלל חרש ועיין בספרא פ' קדושים דנראה דתפס הראב"ד כיחידאה אמרה תורה השבע ולא השבע קלל ואל תקלל כו' עיין שבועות דל"ה ע"ב ולר"ח בר אידי דגמיר כל הקללות מסוטה דבעינן שם המפורש בהכרח בנקבו שם ממעט אדני ורבנו פסק כת"ק דספרא דס"ל כר' מנחם בר יוסי סנהדרין דס"ו הילכך המקלל אביו ואמו בכינויין פטור ממיתה וחייב מלקות משום לא תקלל חרש (ועמ"ש פכ"ו מה' סנהדרין ה"ג) ומש"ר ועל שאר הכינויים באזהרה נר' דהיינו דוקא כשהשם המתברך אחד מז' שמות ואזהרתו אלהים לא תקלל (ואינו לוקה דניתן לאזהרת מיתת ב"ד) ואז באזהרה אפי' המברך כינוי ועמש"ר פ"ט מה' מלכים ה"ג דב"נ חייב כשהמתברך כינוי ר"ל א' מז' שמות עיין סנהדרין דנ"ו שהתו' נדחקו בזה וי"ל דודאי חטאו ישא כרת שפירש השם ושפיר נקיט אלהיו דמשמע הויה ואדני ומשמע נמי שם אלהים אטו בני נח ע"ש ומה שהקשה הלח"מ מלשון הש"ס פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן לק"מ לפי פרש"י יוסי בגי' אלהים קס"ד דודאי לא מתפרש יברך אלהים את אלהים מדלא קאמר יכה יוסי את עצמו א"ו הראשון בגי' והשני בן ד' אותיות וה"ק יברך אלי' את אדני והא פסיק' להש"ס דיוסי הראשון לא מתפרש בן ד' וכמ"ש

שם ה"ח אמור מה ששמעת עיין כ"מ מה שהקשה מירושלמי ובאמת הבנת הכ"מ בפי' הירושלמי תמוה דא"כ למה תנן שהדיינין עומדים על רגליהן וקורעין קריעה זו למה. אלא ה"ג ר"י בשם רשב"י זאת אומרת שדנין מספק.