מרכבת המשנה (חעלמא) - ב טו

ניחא קושיית הרמ"ך שהביא הכ"מ דודאי רבנו פסק כשמואל דטוט אסר וטוט שרי אפי' באפקירותא ודלא כאביי וכדמסיק הרי"ף והסכים הרא"ש ומש"ה השמיט נמי דין נידוי שלנו כנזיפה שלהם וכל זמנים שלהם אלא פסק כמימרא דר"י בריה דרשב"ש משמי' דרב לעיל ה"ו ע"ל ה"ח שהכ"מ נדחק והנכון כמ"ש) ומשמעות לשון רבנו לקמן ה"ט דכל שהשלשה שנידו הם בביתם אין אחרים יכולים להתיר אפילו הן גדולים מהראשונים דחוששין לכבוד הראשונים ואם הלכו אזי יכולין אחרים להתיר אפי' פחותין מהן. וכפי הנראה גם הראב"ד הוא כמסתפק אי בעינן שיהיו בחשיבות כמותן דפשטא דלישנא דאמימר משמע דסגי בג' אחרים כל דהו ומש"ה רוצה לחלק בין תוך זמן הנדר לאחר זמן דעובדא דר' שילא ודאמתיה דרבי שנידוהו לזמן והא דקי"ל בנדרים ד"ח דתלמיד מתיר במקום רב מוקים הראב"ד לאחר זמן או כשנדוהו יחיד אלא דעיקר השגת הראב"ד דלשון אמימר משמע דכשנדוהו רבים צריכים רבים אחרים להתיר ועיין במ"ע. וכפי הנראה רבנו מודה בזה וסמך על מ"ש ה"ט אלא דס"ל דוקא שלשה שהן ב"ד הוא דצריך ב"ד אחר להתיר והוא שהלכו הראשונים כמ"ש) אבל אין קפידא שיהיה מנין המתירין כמנין המנדין גם מה שחילק הראב"ד בין תוך זמן לאחר זמן ליתא דקי"ל כשמואל דטוט אסיר וטוט שרי לדרך רבנו וכמ"ש. ומשמע דהראב"ד מודה בזה אלא דסובר דמ"מ אהני הזמן לענין שלא יתירו אחרים ודוחק ודרך רבנו מרווח והא דנהגו בחרם של אמתיה דרבי ג' שנים (לזה שהכה בנו הגדול) וחרם של ר"י לחכם ששמועתו רעה א"צ לדחוק דאיירי תוך זמנו וכן מ"ש הב"ח שאני ר"י ואמתיה דרבי שהיו מופלגין דוחק והנכון כתירוץ הר"ן שלא עשו תשובה אמנם לכאורה קשה התינח האי דאמתי' דרבי י"ל שלא נודע בבירור שחזר בתשובה או שלא היה חושש לחרם שלה ולא ביקש התרה ואע"ג דודאי פייס את בנו כיון שלא הלכה ולא רצה לפייסה לא רצו להתיר. משא"כ בחרם דר"י שהיה הנשיא רוצה להתיר מכלל שעשה תשובה קשה למה לן היתר הנשיא. מיהו י"ל דודאי לא עשה תשובה מדאמר הנשיא לר' אמי פוק עיין בדינא מפני שזה היה רוצה לברר ביטול הקול שמועה רעה ושום אדם לא רצה להזדקק לו מפני כבודו של ר"י שלא יאמרו שנדהו שלא כדין ונתן הנשיא רשות לרבי אמי לבטל הקול רבי שמואל בר נחמני נשא ק"ו אם חשו לכבוד אמתיה דרבי שיפייס אותה כל שכן שיש לחוש לכבודו של ר"י להחזיק את הקול כדי שלא יהיה ר"י ח"ו נידה את שאינו מנודה שלא יתירו לו עד שיעשה תשובה ואע"ג דר"י מת דה"ל כהלך מ"מ לא רצו לבטל הקול מפני כבוד ר"י

שם ה"ח ויש לתלמיד עכ"מ ועמ"ש ה"ז

שם ה"ט שלשה כו' וה"י מי כו' עלח"מ ועמ"ש ה"ז

שם הי"א ת"ח שנידה כו' עיין השגות והכ"מ הבין דהשגת הראב"ד על מה שסיים רבנו ואפי' על דבר שחייב עליו נידוי והר"א ס"ל כדע' הרשב"א דמש"ה לדעתו ניחא דלא היה יכול יהודה להתיר לעצמו שהרי חייב א"ע וה"ל כדבר שחייב עליו שאינו מפר לעצמו אא"כ כשאינו חייב דומיא דמר זוטרא אבל לדרך רבנו יתיר לעצמו ומה שתירץ הכ"מ לדעת רבנו הואיל שאין מתירין שלא מדעת פלוני כדקי"ל פ"ו מה' שבועות ה"ז ליתא דבהכרח אין דין נידוי כנדר לענין זה דהא בהדיא כ"ר ואפי' נידה עצמו על דעת פ' ובאמת תפיסת הראב"ד על הך בבא דעל דעת פ' דודאי גם יהודה מקרי דבר שאינו חייב נידוי אלא הראב"ד סובר כתירוץ הכ"מ דנידוי ע"ד חברו כנדר והיינו דמשיג א"כ יהודה כו' לדעת רבנו דס"ל אפי' ע"ד פלוני והיינו שסיים הר"א ועל כל זה גם לדידי קשה אכתי למה לא התירו יעקב וזהו ברור בכוונת הראב"ד להולך ישר. ומה שתירץ הכ"מ דיעקב טעה בדין דכשנתקיים התנאי א"צ התרה לא מחוור. והנכון כפמ"ש המהרש"א בחי' אגדות פ' הגולין בשם המרדכי פ' האומנין דכל המנדה עצמו לע"הב אין לו התרה ומיושב השגת הר"א. אך אכתי לא פלטינן דמנ"ל לרבנו דאפילו ע"ד פלוני ואפילו חייב נידוי. ונראה דרבנו מפרש הך סוגיא דנדרים ד"ז ע"ב דת"ח מנדה ומפר לעצמו (ע"ל הי"ג מנדין ומתירין ברגע א' כשיחזור המנודה למוטב וכמ"ש ה"ז) דזה איירי דוקא על דבר שחייב נידוי דאל"כ ודאי אסור לקלל עצמו על מגן אלא דאם עשה א' מכ"ד דברים שחייב נידוי ה"ז מנדה לעצמו דרך תשובה וחוזר ומתיר ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא אין חבוש כו' ולזה פריך היכי דמי (פי' אכתי פשיטא כיון דידע אינש בנפשי' ששב בלב שלם למה לא יוכל להתיר עצמו מבית אסורים אלא) כי הא דמר זוטרא חסידא כו' כשראה בר בי רב שעבר על אחד מכ"ד דברים דחייב שמתא היה חושש להא דקי"ל ת"ת שחטא בלילה אל תהרהר אחריו שמא או ודאי עשה תשובה וא"כ אפשר גם ברגע כמימרי' הרהר בתשובה גמורה וכשמנדה יהיה מבזה ת"ח ח"ו לזה שמית נפשיה תחלה בעודו זכאי ואח"כ ינדה את העובר וכי עייל לביתו שרי לנפשיה תחלה ושפיר קמ"ל דסד"א כיון דיש חשש שהרהר בר בי רב בתשובה מיד ונמצא בשעה שנידהו הוי מר זוטרא בר נידוי וסד"א אין חבוש כו' דלא שייך כאן דמר זוטרא ידע בנפשיה שהרהר בתשובה דהא צריך לרצות את חברו כמש"ר פ"ו מה' ת"ת הי"ב קמ"ל דאפ"ה מתיר לעצמו ושפיר מוכת אע"ג דהיה נידוי עצמו ע"ד הבר בי רב וגם דבר שחייב עליו נידוי מתיר לעצמו ומזה הוציא רבנו. והא דבאמת לא חש מר זוטרא לפייס תחלה קודם שיתיר לעצמו די"ל דכיון שהוא חייב לנדות מדינא כל זמן שלא נודע לו התשובה סמך עצמו דמה שנידה עצמו חשוב פיוס

שם הי"ב מי שנדוהו בחלום עכ"מ ורבנו כ' פרסה במקום פרשת דרכים עיין פ"ב מה' תפלה ה"ב דפרשת דרכים ונתינת שלום דרך עצה דודאי להדר אחרי עשרה דמתנו היינו לכתחלה ובדיעבד כשלא מצא לא גרע מנדוהו רבים והלכו להן דלעיל ה"ט דאע"ג שעתידין לחזור סגי בג' הדיוטות כשעשה תשובה עמ"ש ה"ז.