מרכבת המשנה (חעלמא) - ב קלג

עיין השגות ומ"מ מיהו אין דרך רבנו לכתוב מה שלא נתפרש בש"ס דאפשר חסיל וארבה וגובאי בכ"ש וחגב כלל לא ושאר מינין עד שיהא הרבה מהן ואפשר דחגב הוא שם המין. ואף על גב דילק וגזם השחיתו בימי יואל אפשר דלא מקרי משולחת אלא דוקא ארבה וחסיל דלא שכיחי בא"י וכמ"ש ה"ט ועיין גמ' די"ד חיכוך חגב ועמ"ש פ"ד הי"ז

שם הי"ג וכן חיכוך לח הלח"מ הניח בצ"ע והנכון דרבנו ס"ל דמלתא דר"פ בב"ק ד"פ אליבא דשמעון התימני דס"ל תענית די"ט אף על הדבר אבל לדידן דקיי"ל כת"ק ודאי לא גרע חלאים מדבר. פרק ג

הי"א בד"א כו' ובהשגות עמ"ש ח"א. פרק ד

ה"א וע"ג ס"ת עמ"מ ולכאורה י"ל דה"ק ע"ג התיבה וע"ג הס"ת שבתוכה ועפי"א מה' תפלה הי"ג די"ל דסובר רבנו דלא סגי בנתינ' אפר ע"ג התיבה מבחוץ והס"ת בתוכה אלא דנותנין ע"ג הס"ת ממש כדמשמע תענית די"ו עמו אנכי בצרה ולר"ז מזדעזע כל גופו ואין התיבה תכלית הקדושה

שם הי"ז ונמצאו הכהנים כו' ובהשגות. ועמ"ש בפרקין ה"ה דרבנו מפרש הא דתנן ואלו הן זכרונות כו' אין הכוונה דהנך שש הן גופי הברכות ועליהן אמרה המשנה ואומר חותמיהן אלא דהנך שש מוסיפין בברכה ראה בעניינו הארוכה אבל השש ברכות אומר תחנונים ופסוקים כפי מה שהוא רגיל ואומר חותמיהן וכמשר"ל. ולכאורה יש ראייה לזה מירושלמי פ"ק דברכות ופ"ב דתענית כל הברכות אחר חותמיהן ואין אומרים ברכה פסוק (פי' דכיון דבעינן ברכה מעין החתימה אין אומרים ברכת פסוק דה"ל הברכה תורה ואינו מעין החתימה שהיא תפלה) התיב רבא קומי ר"י מכיון דו אמר אחר חותמיהן. יאמר ברכה פסוק (פי' דלשון אחר חותמיהן משמע דהכל הולך אחר החיתום שהוא עיקר ומה איכפת לן לומר ברכה פסוק) אמרי חכימין הדין עלייא דהוא סבור מהו אחר חותמיהן שאם היה עומד שחרית ואומר של ערבית יצא. א"ר אחא כל הברכות מעין חותמיהן (פי' זה מובן לתינוקת דאת מפרש דה"ק אם פתח בשחרית מעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא דהחיתום עיקר מיהו זה אינו דה"ק כדר' אחא דבעינן מעין החתימה מש"ה אין אומרים פסוק ושאני פתח במעריב ערבים דכולל מדת יום בלילה וה"ל מעין חתימה) ואלין דאמרין צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל אין בו משום ברכה פסוק ע"כ פי' דאם אמר בברכת נחמה נחמנו ושמחנו ככתוב צהלי ורוני וגו' ומסיים משמח ציון בבנין ירושלים אין בו משום ברכה פסוק כיון שהתחיל בתחנונים נחמנו ושמחנו וזהו מש"רל ה"ו ומתחנן בכל א' מהן ברכ' ותחנונים ופסוקים דאין אומרים ברכה פסוק אא"כ אומר תחנונים ומסיים ככתוב. ומזה סתירה להמפרשים דהנך שש הן נוסח הברכות דהא אין אומרים ברכה פסוק. מיהו מ"מ נראה עיקר דנוסח הברכות הן זכרונות ושופרות שהן מהן החתימה. והנכון בכונת רבנו דמפרש מתני' ואלו הן ההוספות זכרונות ושופרות ואינך ד' שכל השש מוסיף בברכת ראה הארוכה והא דמסיים ואומר חותמיהן ר"ל דאחר שכלל השש בברכה הארוכה חוזר ופורט כ"א מהשש בברכה בפ"ע וחותם בהן חותמיהן והיינו דפליג ר"י את"ק וס"ל דאין מזכיר בברכת ראה הארוכה הנך שש אלא דאומר בברכת ראה רעב כי יהיה ועל דברי הבצורת (דליכא לפרש דר"י פליג לומר רעב כי יהיה ועל דברי הבצורת בנוסח השש ברכות דמה שייכות לחתימה זוכר הנשכחות על רעב כי היה ועל דברי הבצורת שומע תרועה א"ו) דבנוסח השש ברכות מודה ר"י לת"ק דאומר הנך שש והוי החתימה מעין הברכה ואין בו משום ברכה פסוק כיון שמוסיף תחנונים מעין החתימה ואין הפלוגתא אלא בנוסח ברכה הארוכה דלת"ק כולל בה השש ולר"י אינו מזכיר בה רק רעב ובצורת (והנה בפי' המשנה לרבנו כ' והלכה כר"י והעיקר דט"ס הוא וצ"ל ואין הלכה כר"י כמ"ש התי"ט ודלא כמו שנדחק הריטב"א תענית) ואתה המעיין כשתסתכל בלשון פסוקי מלכים א' ח' ודברי הימים ב' י"ו דאייתי ר"י תראה שכל משניות תענית בנויות על הפסוקים הללו דהא דתנן די"ט מתריעין על השדפון כו' דמפורש בפסוק שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה. וחיה רעה נלמד דביחזקאל י"ד כ' ארבעה שפטי הרעים חרב ורעב וחיה ודבר שלחתי וגו' הרי דהוקשו הנך ארבע שפטים שהן משולחת ואתקש חרב לרעב ודרשו חז"ל אפילו חרב של שלום. ומפורש שם בפסוק ושברתי לה מטה לחם והשלחתי בה רעב דהיינו על המזונות שכ"ר פ"ב מה' תענית ה"א והיינו רעב כי יהיה בארץ דהעדר המזונות בכלל המטר דמפורש בהעצר שמים ולא יהיה מטר ומפורש דבר כי יהיה בארץ ומפורש בהנגף עמך ישראל. ועל הצרת שונאי ישראל שכ"ר פ"ב ה"א וה"ג מפורש כי יצר לו אויבו ונזכר כל נגע ומחלה דהיינו חיכוך וחלאים. ואולם מפולת הנזכר במתני' ע' ישעיה כ"ה קרא בצורה למפלה וביחזקאל י"ג ונפלה וכליתם וגו' ונלמד מפסוקי מלכים מהריבוי ולענין השגת הראב"ד בריטב"א תענית האריך דאין סברא דמתריעין ותוקעין ומריעין דמנ"ל הא דדוקא תר"ת ניחא דכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וגריס בתענית די"ו ע"ב ת"ר על הראשונות כו' תוקעין ומריעין ועל הב' כו' על ים סוף כו' ותוקעין ומריעין ותוקעין (וכן הגי' באמת בתוספתא) והנראה מלשון הריטב"א דגורס בברייתא זו א"ר יהודה ובתוספתא פ"ק דתענית גרסינן עונין אמן על כל ברכה וברכה תוקעין ומריעין ותוקעין בד"א בגבולין אבל במקדש כו' וזו היא סברת הראב"ד דסובר דבמקדש היה רק תקיעה או תרועה בחוזר חלילה ודלא כמו שתמהו הלח"ם והתי"ט וזהו מ"ש הראב"ד ואפשר שהיה תלת בגבולין דאפשר לפרש דגם הא דתני בגבולין תוקעין ומריעין ותוקעין היינו בחוזר חלילה.