מרכבת המשנה (חעלמא) - ב קיא

כ"ב ע"א דמספקא ליה אליבא דר"י במשמשי ע"ז דישראל אי גמרינן משמשין ממשמשין דנכרי דאין אסורין עד שיעבדו או דלמא מינה גמר מה ע"ז דישראל אסורה מיד ה"ה משמשיה אסורין מיד ומסיק דאע"ג דלדידן לא נ"מ מידי דקיי"ל כר"ע דיליף מקראי דע"ז דישראל אין אסור עד שתעבד ובמשמשין אפילו דנכרי עד שתעבד רק ע"ז דנכרי אסורה מיד. מ"מ נ"מ להא דבעי הרמב"ן דומיא דהך בעיי' במשמשי ע"ז דישראל אי ילפינן ממשמשין דנכרי דיש להן ביטול או דלמא מינה ילפינן דהוי כע"ז דישראל שאינה בטלה עולמית ומסיק בשם הראב"ד דאין למשמשי ע"ז דישראל ביטול וסמך לדבר מדכתיב ונתצתם את מזבחותם מכלל דלא אפשר בביטול הואיל שעבדו ע"ד ישראל והרי מזבח חשיב משמשין. והר"ן דחה דברי הראב"ד דכיון שישראל לא עבדו על המזבח הזה אין הנכרי נעשה שלוחו לבטלו ולעולם אימא לך דישראל מבטל משמשין של עצמו. מיהו עלה מתני' דע"ז שהניחו עובדיה מייתי הר"ן סמך לפשיטות הראב"ד מהא דבע"ז דנ"ד ע"ב דהמשתחוה לבהמת חברו לא אסרה ואם עשה בה מעשה אסרה דגמר מכלים דאחז דכתיב הכנו שגנזום והקדשנו שהקדישו אחריהם תחתיהן אע"ג דכלי המקדש לא היו של אחז א"ו כשעשה מעשה אסרם (וכ' הרמב"ן דיכול הנכרי שעשה בה מעשה לבטלה והוכיח כן מדפריך הש"ס דנ"ג ע"ב מכדי ירושה כו' דלמא ע"י מעשה אסרום א"ו דאפ"ה סגי בביטול והר"ן דחה דלמא ר"י לית ליה אדם אוסר שאינו שלו ע"י מעשה ומסיק דאדרבה מדגנזום מוכח דאינם בטלים ואף להדיוט אסורין דאל"כ ה"ל לפדות כלים דאחז דבהכרח סוגיא זו פליג אהא דמשני דנ"ב ע"ב כיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי ביה להדיוט באבני מזבח ששקצום יונים דאי ס"ד דס"ל האי סברא מנ"ל דעשה בה מעשה אסרה להדיוט מכלים דאחז דלמא משום דלאו אורח ארעא א"ו דלית ליה להש"ס הך סברא) והרי כלים דאחז משמשין הן ואי ס"ד דבביטול סגי לבטלינהו ולשתמש בהן הדיוט מכלל דמשמשין דישראל אין להן ביטול ע"כ תורף דברי הר"ן. ולפמש"ר פ"ח מהע"ז ה"א דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו להדיוט אפילו ע"י מעשה מכלל דדחה סוגיא זו וס"ל דאין ללמוד מכלים דאחז אלא דאסור לגבוה ולגבוה פסק רבנו פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ו דאסור אפילו בלי מעשה ובהכרח הוא דגנזום משום דלאו אורח ארעא להשתמש בהן להדיוט ונסתר הוכחת הר"ן. וכן הוכחת הראב"ד כבר דחה הר"ן ותו דאין מקום לקושיית הראב"ד דבהכרח מזבח חמור משאר משמשין דלא סגי בביטול כ"ש עד שינתץ רובו וכמש"ר פ"ח מהע"ז הי"ב ושפיר קאמר קרא ונתצתם את מזבחותם דהיינו ביטול דמזבח ואדרבה מוכח מזה להפך דאע"ג שעבדו ישראל את העגל ובשליחותייהו קעבדי מ"מ מהני ביטול דנתיצת רוב מזבח וכן ברור בכוונת רבנו דאין משמשי ע"ז דישראל אסורין לעולם מדלא הזכיר פ"ח מהע"ז ה"ט זולת ע"ז דישראל. ולא עוד דכפי הנראה סובר רבנו דמשמשי ע"ז בין דישראל בין דנכרים א"צ ביטול כלל עמש"ר פ"ח מהע"ז ה"ד וה"ה דהוא גורס נטלה ולא גריס במתני' בטלה עיין בתוס' דמ"ז ע"ב ד"ה העמיד תחתיו ע"ז ובטלה ורש"י דגריס נטלה נדחק דהואיל שנשתמש באבן לפי שעה ולא הקצהו לבימוס ה"ז מותר וא"צ ביטול וזה דוחק דמה לי תשמיש מועט או מרובה. ולדעת רבנו דתשמיש ע"ז א"צ ביטול וכיון שסילקו מתשמיש ה"ז ביטולו בין בתשמיש של ישראל או של נכרי ניחא והא דתנן ביטל ע"ז ביטל משמשיה ביטל משמשי' לא ביטל הע"ז וכמש"ר פ"ח מהע"ז ה"ט היינו דאפילו בטל בפירוש ושיבר המשמשין לא ביטל הע"ז מיהו הא ודאי דבסילוק בעלמא סגי דאשרה שהעמיד ע"ז תחתיה וכן בית שהכניס לתוכו ע"ז ואבן שהעמיד עליו ע"ז כלן משמשין מקרי ומשסילקן מלשמש מותרין וכן פסק הרמ"א דמשמשי ע"ז שמכר או משכן בטלין וכמ"ש הב"י לדעת הטור בשם ה"ר יונה (ועמ"ש פ"ז מהע"ז הי"ו דכל שנעשו לשם ע"ז נאסרו התשמישין אפילו אחר סילוק עד שיבטלנו ממש ושם עיקר) (והנה לדעת התוספות דנ"ג ע"א בד"ה אבל בצורף ישראל דס"ל דכל שמכר לישראל הוי ביטול י"ל דמש"ה הוכרח הש"ס לאוקים באשרה של משה דהיינו של ישראל דלא מתוקם באשרה דנכרי דקשה ממ"נ אם נטלו הישראל שלא ברשות הנכרי תיפוק ליה דהוי גזול א"ו שמכר לו העכו"ם הרי מכירה חשיב ביטול ואפילו לדרך רש"י ורבנו דדוקא מכרו לצורף ישראל הוי ביטול נראה דהיינו דוקא בע"ז של מתכת משא"כ בלולב דאין סברא לומר דאיידי דדמיה יקרים זבנה ליה דגם לולב דמיו יקרים שפיר הוי המכירה ביטול וע' בב"ח א"ח סי' תקפ"ו ויפה השיב עליו המג"א סק"ה דלא איירי בשל הפקר. מה גם דלדעתי אשרה של הפקר חשיב כע"ז שהניחוה בעלים מלעבדה דבטלה כמש"ר פ"ח מהע"ז הי"א ולכן אומר אני דשפיר פסק הרמ"א סי' קמ"ו ס"ז דכל שמבטל' שלא באונס סגי באמירה וא"צ פיחסה אא"כ מבטלה באונס ואני אומר דלא בעינן פחסה אלא כשנכרי מבטל ע"ז של חברו אבל בדידיה סגי באמירה דלא גרע מהניחו' עובדיה. ומה שהקשה הש"ך ממכרה תמצא יישוב בב"י בבדק הבית. ולפ"ז אפשר לומר דדוקא באשרה שנטעה ע"מ לעבוד ואח"כ עבדה הוא דבעינן ביטול גמור ששפאה ולא סגי בהניחוה עובדיה או באמירה דאין אמירה ומחשבה מוציא מידי מעשה וכמ"ש פ"ז מה' ע"ז הי"ו משא"כ בשאר ע"ז סגי באמירה. הילכך דוקא אשרה חשוב דחוי דמחוסר מעשה של ביטול משא"כ בשאר ע"ז דסגי באמירה לא חשיב דחוי ויש בזה קצת יישוב לדברי רבנו. ואין להקשות דא"כ למה אוקים באשרה דישראל נוקים באשרה שמעמידין ע"ז תחתיה של נכרי וקודם ביטול וכגון שהאשרה של הפקר והעמיד נכרי ע"ז תחתיה דנמצא כשנטל הישר' ממנו קודם ביטול אינו גזל שהרי האשרה הפקר ואין כאן אלא משום ליתא דאשרה די"ל דכה"ג סובר הש"ס דלא מכתית שיעורו כיון שיש לו תקנה ע"י שיסלקנו הישראל. ותו דלדעת הר"ן משמע דשל ע"ז לא מקרי לכם קודם ביטול ולא הוצרך הש"ס לסברא דמכתית שיעורא אלא משום י"ט שני ושפיר מתוקם באשרה דנכרי וי"ט שני דגזול מותר בי"ט שני ודוק. ובהכי ניחא נמי לדרך ר"ת דמוקים ברייתא דפ' כיסוי הדם בשל נכרי קודם ביטול דקשה תיפוק ליה משום גזול דבהכרח לא קנאה מהנכרי דמכירה הוי ביטול ולפמ"ש שפיר מתוקם