מרכבת המשנה (חעלמא) - ב קי

דקי"ל כמאן דאמר ע"ז של ישראל אינה נאסרת עד שתעבד כשהשתחוה לה נכרי יש לע"ז ואשרה זו חומרא דע"ז דישראל שאינה בטלה עולמית וחומרא דע"ז דנכרי דטעונה שרפה או שחיקה ושפיר מכתית שיעורא כיון שאין לה ביטול ועומדת בהכרח לשרוף ולכתות וזהו פי' הסוגיא לרש"י (ולפי מה דמסיק בע"ז דנ"ג ע"ב אימא כל דבהדיה עגל מתסרי מכאן ואילך נשתרי ומשני מאן מוכח ופרש"י מכאן ואילך שחזרו בתשובה ומשני מי יודע איזו היתה בעת שעבדו העגל ואיזהו נעבד אח"כ ע"כ. משמע מזה דאותה אשרה שידוע שנטעה נכרי בז"הז סגי לה בביטול אע"ג שנטעה ע"מ לעבוד וכה"ג לא מקרי אשרה דמשה) וכן משכחת דמכתית שיעורא בתקרובת ע"ז שאין לה ביטול וזהו מש"ר פ"ד מה' ייבום ה"ך דסנדל של תקרובת פסול וכדפי' המ"מ כגון שזבח בהמה לע"ז ועשה מנעל מעור' משא"כ כשהקריב סנדל לפניה לשם דורון אין זה תקרובת דאין תקרובת אא"כ משתפך כעין פנים לפיכך לא משכחת תקרובת בלולב ואולם בשופר כ' הש"ע דין תקרובת סי' תקס"ו. ועמש"ר פ"ז מה' ע"ז ה"ג בהמה שהקריבו' כלה לע"ז אסור בהנאה אפילו פירש' וקרניה ועורה וכ' הכ"מ דקרניה נלמד בק"ו מפירשה ואין צורך דמבואר מבעיא דר"פ בע"ז דמ"ז קרנה מהו לחצוצרת מיהו הכ"מ פ"ז מהע"ז כ' דדוקא הקריבוה כלה אבל אם הקריב רק אבריה ודמה לא נאסרה קרניה דבזה יש קצת יישוב למה שהשמיט רבנו שופר של תקרובת דאין דרכו להזכיר מה שלא נמצא בביאור בש"ס והואיל דמשכחת שופר דתקרובת דשרי כשלא הקריבוה כלה מש"ה נקיט הש"ס מלתא דפסיקא שופר של עיר הנדחת

איברא כל זה ניחא אלו היינו אומרים דמצות אינם כגבוה ודלא כהנך בעיי' שבע"ז דמ"ו ובהכרח רבא דאמר אם נטל יצא אע"פ שלא ביטלו פליג אהנך בעיי דר"ל וכמ"ש התוס' סוכה דל"א ד"ה באשרה דרבא פליג אלישנא קמא ולא אמרינן דלענין מצוה מאוס לגבוה וכ"כ הר"ן דרבא פליג אבעיי דר"ל והא דקאמר רב דימי אשרה שביטלה קמבעי ליה היינו דרך את"ל דמחובר לא נאסר למצוה אכתי מבעי ליה אם יש דיחוי אצל מצות. אך מה אעשה דבהדיא פסק רבנו פ"א מה' ציצית הי"א דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית ופסול משמע דיעבד הרי דפסק בבעיא דר"פ לחומרא וממילא קיי"ל כל"ק דבעיא דר"ל באילן שנטעו ולבסוף עבדו לרבנן ואפ"ה לולבו פסול דיש נעבד במחובר למצוה כמו לגבוה ובעיין לחומרא וכן משמעות מש"ר או שיהי' מאשרה הנעבדת מדלא קאמר או שיהיה מאשרה שנטעה ע"מ לעבוד א"ו דה"ה בנטעו ולבסוף עבדו וכן מוכח דמ"ש לולב מציצית והרי בין בהמה ובין אילן המחובר אין בהן תפיסת יד אדם ושרי להדיוט ואסור לגבוה וכי היכי דציצית פסולין ה"ה לולב. גם הלום ראיתי מש"ר פ"ב מה' בכורים הי"ו אשרה שביטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים כקדשי המקדש הן והכ"מ לא הראה מקומו. וראיתי בירושלמי פ"ק דבכורים אהא דתנן הגזלן אינו מביא שנאמר ראשית בכורי אדמתך וז"ל עד כדון כשגזל קרקע גזל זמורה ונטעה (פי' תוך קרקע שלו) מהו ולא דמים הוא חייב לו (פי' ופשיטא דמביא ומשני) לא צריכא מצות כגבוה הן (פי' הבעיא אי דין מצות כדין הקדש) אין תימר כגבוה הן אינו מביא ואין תימר אינו כגבוה מביא הכל מודים באשרה שביטלה שאינו מביא ממנה גזרין למערכה (פי' דיש דיחוי בקדשים) ר"ל בעי מהו שיביא לולב ממנה מצות כגבוה דמי או אינן כגבוה אי תימר כגבוה הן אינו מביא אי תימא אינן כגבוה מביא פשיטא שהוא מביא ממנה לולב שאין מצוה כגבוה (פי' ואת"ל אין מצוה כגבוה אכתי בעיא) מהו שיביא בכורים כר"י דו אמר הוקשו לקדשי גבול מבית כרבנן דאמרי הוקשו לקדשי מקדש אינו מביא ע"כ נראה מזה מדהוצרך רבנו להטעם שהבכורים כקדשי מקדש דה"ל כרבנן מכלל דלר"י שהוקשו לקדשי גבול מביא דנפשט בואת"ל דאין מצוה כגבוה ואין דיחוי במצות וא"כ קשה האיך כ"ר דלולב פסול אע"פ שבטלו האשרה. וי"ל דרבנו פסק מצות כגבוה והא דהוצרך לטעם שהבכורים כקדשי מקדש משום דבכורים אין להן שיעור וא"כ לא חשיב דיחוי כיון דלא שייך מכתית שיעורא אף קודם ביטול אבל לולב חשיב דיחוי. ולפ"ז צ"ל דדוקא אשרה הנעבדת חשיב דיחוי שאין בידו לבטל משא"כ אשרה שמעמידין תחתיה ע"ז דקיי"ל פ"ח מהע"ז ה"ד דנטלה מתחתיו מותרת שנמצא בידו ליטול הע"ז מתחתיה כשר בלולב אפילו טרם שנטל הע"ז מתחתיה משא"כ בבכורים דלא שייך דיחוי ואינו פסול אלא משום דמאיס לגבוה דהן כקדשי מקדש אפשר אפילו באשרה שמעמידין ע"ז תחתיה וביטלה ר"ל שנטל הע"ז מתחתיה נמי פסול בבכורים משא"כ בלולב כשר אפילו בעוד הע"ז תחתיה דאין אומרין מצות כגבוה אלא לענין דיחוי ולא לענין מאוס. ויותר נראה דהוצרך רבנו לטעם שהבכורים כקדשי מקדש אע"ג דפסק כבבלי דמצות כגבוה סליק בתיקו ודלא כהירושלמי דאפשטה בואת"ל מ"מ שפיר בלולב בעיין לחומרא דאפשר בלולב אחר משא"כ בבכורים אלו היה משום מצות כגבוה בעי' דלא אפשטה לא היה בדין לפוטרו ממצות עשה דבכורים אלא בדין שיפריש ולא יעלו לגבוה ולכהנים אך משום דפסיקא לן דהן כקדשי מקדש מש"ה פטור מלהביא ולהפריש כלל. והנכון בכוונת רבנו דמתרץ דלא תקשה לרבא דס"ל נטל לולב דע"ז יצא מבעיא דר"ל דמשום דיחוי במצות יפסול בדיעבד אפילו אחר ביטול דמחלק רבנו דבעיא דר"ל בלולב שהוא עצמו ע"ז דהיינו שנעבד. וכיון שאין דרך לעבוד ללולב דמש"ה כל ששיפה עכו"ם לולב מן דקל שהוא אשרה חשיב ביטול מש"ה בעי ר"ל באשרה שביטלה שנמצא הוי הלולב עצם ע"ז וקיי"ל לחומרא בתרתי בעיי דר"ל דמצות כגבוה הילכך אפילו נטעו ולבסוף עבדו נאסר במחובר למצוה מספק גם קיי"ל דמספק יש דיחוי במצות דכגבוה דמי הילכך אפי' איכא תרתי שנטעו ולבסוף עבדו ואח"כ ביטלו פסול ללולב מספק. מיהו דוקא בלולב שהיה עצמו נעבד אבל מודה ר"ל לרבא בלולב של ע"ז דהיינו לולב שמכבדין בו לפני ע"ז דמקרי תשמישי ע"ז בין של גוי או של ישראל דשרי למצוה אפי' בלא ביטול ואע"ג דאסור בהנאה יוצאין בו בדיעבד כמו סנדל שלובשין בו ע"ז לחליצה. ודוקא המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית דהצמר עצמו חשיב נעבד והטעם בזה לפמ"ש הר"ן פ' ר' ישמעאל עלה דמתני' ע"ז של נכרי אסורה מיד כו' דהביא בעיא דרב המנונא שבדף