מרכבת המשנה (חעלמא) - ב קט

משום דיחוי וגם זה אינו דכיון דמתני' בהכרח אחר ביטול דאל"כ קשה פשיטא מאי האי דבעי ר"ל באשרה שביטלה תפשוט ממתני' גם מ"ש הלח"ם פ"א מה' שופר ה"ג דאה"נ סוגיא דסוכה מתוקם באשרה דמשה דישראל או דנכרי קודם ביטול ורבא נמי איירי קודם ביטול ובאילן שנטעו ולבסוף עבדו כרבנן ומ"מ לכתחלה לא יטול ודין אשרה של נכרי שנטעה שיהי' נעבד ולאחר ביטול היינו בעיא דר"ל. גם זה תמוה חדא דאפילו לרבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו מודים דהתוס' אסור כשמואל אליבא דר' אשי וכמש"ר פ"ק מה' ע"ז ה"ג מאי אמרת דרבא איירי בעיקר האילן והלולבין שעליו קודם השתחוייה ומ"מ לכתחלה לא יטול אע"ג דשרי להדיוט כדין המשתחוה להר שהוא מחובר דקי"ל פ"ד מה' איסורי מזבח דאע"ג דשרי בהנאה אסור למזבח ליטול מאבניו א"כ ק' כיון דלפ"ז סובר רבנו דמצות כגבוה דמי ומש"ה לכתחלה לא יטול בדין הוא שיפסול אף בדיעבד וכמש"ר פ"א מה' ציצית הי"א דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית דלשון פסול משמע אפילו אם עשה בדיעבד ובבעיא דר"פ דמ"ז דקאמר היינו בעייא דר"ל הרי דדקל שנטעו ולבסוף עבדו לרבנן שרי להדיוט ופסול למצו' אע"ג דבהמה ומחובר לא נאסר בנעבד להדיוט מ"מ נפסל מספק למצוה אפילו דיעבד. ותו דא"כ מאי האי דקאמר הי' א' מהן של ע"ז לא יטול לכתחלה הכי הל"ל היה א' מהן מאשרה שנטעה ולבסוף עבדה דלפמ"ש אפילו אשרה שנטעה ולבסוף עבדה פסול ללולב של מצו' דומיא דציצית ולא משכח' של ע"ז שיהי' כשר בדיעבד אא"כ באשרה שנטעה ולבסוף עבדה ואח"כ בטלה וכה"ג ה"ל לבאר. גם תמוה מ"ש הלח"ם דמש"ר פ"א מה' שופר ה"ג שופר של ע"ז אין תוקעין בו ואם תקע יצא היינו כשהשתחו' לבהמה דמותרת להדיוט. דמאי שנא מציצית דפסול בדיעבד ונהי דבכאן אפשר לדחות דמוסב ארישא וה"ק הי' א' מהן של ע"ז וביטלו לא יטול לכתחלה. הרי בשופר ליכא לפרש הכי דאיירי כשביטלו. ותו דהא לכל הפירושים סובר רבנו כפר"ת דקודם ביטול ודאי פסול בק"ו מאשרה שבטלה וקשה קושיית הכ"מ ממש"ר פ"ד מהלכות ייבום ה"ך סנדל המוסגר ושל מוחלט ושל ע"ז שמניחין אותה ברגלי הצורה לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה אע"פ שהוא אסור בהנאה אבל סנדל של תקרובת ע"ז ושל עיר הנדחת פסולה הרי מדכ"ר אע"פ שהוא אסור בהנאה דמיירי קודם ביטול ואפ"ה בדיעבד כשר ומה שתי' הכ"מ דאסור בהנאה קאי רק אמוסגר ומוחלט אבל של ע"ז איירי אחר ביטול הוא דוחק. וכן מה שתירץ דבחליצה לא שייך מכתית שיעור' כיון שאין לה שיעור קצוב ובלבד שחופ' רוב הרגל ומש"ה כשר מוחלט ומוסגר דוחק ובודאי מש"ה כשר מוחלט ומוסגר הואיל דבשעת שרפה קרוי בגד ומאן דמכשיר ס"ל דגילוי מלתא הוא וילפינן איסור מטומאה. וליישב דברי רבנו נקדים דבע"ז דנ"ב דלכ"ע ע"ז של ישראל טעונה גניזה שנאמר ושם בסתר ולר"ע דמפיק ושם בסתר שאין ע"ז של ישראל נאסרת עד שתעבד מפיק מהיקש' דלא תטע לך אשרה אצל מזבח דאתקש אשרה דישראל למזבח שיהיה טעון גניזה עלח"ם פ"ז מהע"ז ה"ד וכמש"ר בהדיא פ"ח מהע"ז ה'"ט וכפי הנראה דגניזה היינו קבור' וכדפרש"י בהדיא דכשהיא שלמה גונזה בקרקע משא"כ בע"ז של נכרי' טעון שריפה או שוחק וזורה לרוח. ואע"ג שבתוספות ד"ה מאי מזבח צידדו דפי' גניזה היינו ביעור בלא הנאה כמו שוחק וזורה לרוח מסקנא היא דליכא למילף מעגל אלא כדפרש"י ועכ"מ פ"ח מהע"ז ה"ט שהניח בצ"ע גניזה למה ולא הבנתי כוונתו דאין תלונ' על רבנו דגמ' ערוכה היא אליבא דכ"ע ומקרא ילפינן ואם כוונתו להפליא על טעמא דקרא למה קבע גניזה בע"ז דישראל ויש להסביר דנהי דקיי"ל תמורה דל"ד כל הנשרפין לא יקברו והנקברין לא ישרפו היינו משום דהנשרפין אפרן מותר והנקברין אפרן אסור וכיון דמסיק התם חוץ מאשרה והקדש דנשרפין ואפרן אסור למאי נ"מ ציוותה התורה גניזה בע"ז דישראל כיון דבהכרח מודים רבנן לר"י בע"ז דישראל דאע"פ שהוא מהנקברין אם רוצה לשורפה רשאי כיון שאפר אשרה אסור אכתי אין זה קושיא דאטו אנן טעמא דקרא נדרוש דאפשר הקלה תורה באשרה וע"ז דישראל משום תקלה וקלון ותיתי מהי תיתי גזרת הכתוב הוא ונאמר ויטמון אותם יעקב תחת האלה. ובתוספות יבמות דק"ד ד"ה סנדל הקשו דבע"ז של ישראל לא שייך מכתית שיעורא דהא טעון גניזה ותירצו דכיון שטעון גניזה אין לך מכתית שיעורא גדול מזה א"נ בע"ז של נכרי שעבדה לדעת ישראל שטעונה שרפה ע"כ ותירוצם הראשון במחלוקת שנוייה כדמוכח מלשון התו' סוכה דל"ה ד"ה לפי דבנקברין לא קיי"ל מכתית שיעורא הואיל דמתקיים בקרקע וא"צ כתיתה מיד אלא דוקא בע"ז דנכרי דטעון שרפה או שחיקה הוא דקי"ל מכתית שיעורא וכמ"ש בשו"ת בשער אפרים של"ח באורך ועיין בית שמואל סי' קכ"ד. ובגט פשוט תמה על הר"ן שכ' דאם כתב גט על דבר הטעון שרפה למ"ד כל העומד לשרוף פסול דמאי שייך למ"ד דהא אליבא דכ"ע קי"ל במס' סוכה דדבר העומד לשרוף מכתית שיעורא דאפילו למ"ד כל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי נ"ל פשוט דהיינו משום שמא ישפך ולא יבא לכלל זריקה משא"כ העומד לשרוף לכ"ע מכתית שיעורא. ולפ"ז אפילו תימא דמותר לשרוף ע"ז של ישראל אכתי לא מכתית שיעורא כיון דאפשר בקבורה. ולפ"ז י"ל דרבנו מפרש כפי' רש"י יבמות דע"ז דנכרי לאו לשרפה קאי כיון דאפשר בביטול ואי משום איסור הנאה מצות לאו ליהנות נתנו הילכך שפיר פסק פ"ד מה' ייבום ה"ך דסנדל שמשימין ברגלי ע"ז לא תחלוץ בו לכתחלה ובדיעבד כשר בין שהוא של ישראל או דנכרי דשל ישראל הוא מן הנקברין דלא מכתית שיעורא ואע"ג שאין לו ביטול ואסור בהנאה עולמית מצות לאו ליהנות נתנו אלא דלכתחלה אסור דמאוס וכן של נכרי לא מכתית שיעורא דאפשר בביטול ולפ"ז הא דנקיט הש"ס באשר' דמשה דמכתית שיעורא היינו כתי' התוס' השני בע"ז של נכרי שעבדה לדעת ישראל שטעונה שרפה והיינו מה שפרש"י באשרה דמשה אותן שהיו בשעת כיבוש א"י דכתיב ואשריהם תשרפון באש וזה בנוי אהא דאיתא בע"ז דנ"ג ע"ב אלא מדפלחו ישראל לעגל ע"ש ותבין דדבר של ישראל שגילה הישראל דעתו דניחא ליה בע"ז ועבדו נכרי דומיא דישראל שזקף לבנה של עצמו והשתחוה לה נכרי וה"ה ישראל שנטע אשרה לעבדה שעדיין לא נאסרה