מרכבת המשנה (חעלמא) - ב יא

ה"ט. ומש"ר עד שיכהו עלח"מ ובשו"ת שער אפרים שס"ה ובדרושים על הפטרה הארכתי

שם ה"ח המוכיח כו' עלח"מ שהניח בצ"ע ובש"א שס"ה תמצא יישוב. ומש"ר בד"א בדברים שבין אדם לחברו עלח"מ וש"ת שער אפרים והנכון דודאי עברות שבין אדם לחברו נמי הוי דברי שמים והמשך לשון רבנו להוליד אזהרת דהלבנת פנים דמדהזהירה התורה בתוכחה שהי' מצוה ולא תשא עליו חטא כ"ש דמוזהר אהלבנת פנים עיין מש"ר לאוין ש"ג וזהו שכ"ר מכאן שאסור לאדם כו' ונוסף על זה שהמלבין ברבים אין לו חלק לע"הב וזה שסיים רבנו בד"א באיסור הלבנת פנים בדבר רשות שבינו לחברו אבל בדבר שמים דוקא בתחלה לא יכלימנו אבל אם אינו רוצה לקבל מותר לדבר אתו קשות ואפי' ברבים כדכתיב סוף נחמיה ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשי' ואמרטם וגו' וזה פשוט וברור פרק ז

ה"ב אבל בעל לה"ר עיין בהשגות וכ"מ. וכוונת הר"א לפרש הא דבערכין דט"ו ע"ב במערב' אמרי לשון תילתאי קטל תליתאי למספרו ולמקבלו ולאומרו קאי על המרגל בחברו אבל זה שמספר בגנות חבירו נקרא תניין שאינו הורג אלא שנים דהיינו את עצמו וע"י זה גואל הדם שלו יהרוג את חבירו. מיהו הסוגיא מתפרשת כדעת רבנו דלכאורה מספרו היינו אומרו והכי הל"ל לדרך הר"א דזה במרגל למי שסיפ' ממנו ולמקבלו ולאומרו ומדנקי' למספרו משמע כדעת רבנו דמוסב אהא דאמרן כל המספר לה"ר מגדיל עונות כנגד ג' עברות ע"ז ג"ע וש"ד שנאמר גדולות לזה קאמר שזה המספר בגנות חברו ברבים גורם שלשה דראובן שדיבר דופי על שמעון בפני לוי אוהבו של שמעון ולוי יגלה לאזן שמעון נקרא ראובן מספרו הבעל לה"ר. ולוי ההולך רכיל האומרו ושמעון המקבלו וזהו שכ"ר לקמן ה"ב האומרו דהיינו לוי המרגל והמקבלו דהיינו שמעון וזה שאומר עליו היינו ראובן שלוי אומר עליו שהטיל דופי בשמעון א"נ ה"ק ראובן שאומר דופי על שמעון וסוב' רבנו דעונשו של ראובן קשה מכלן שהוא גורם הכל וכ"ש כשמספר בפני ג' כדלקמן ה"ה ולא עוד שעונשו של שמעון קשה משל לוי המרגל כדלקמן ה"ג והמקבלו יותר מן האומרו. ומש"ר יש עון גדול מזה עד מאד לפי שמספרי לה"ר הן מכלל המינים שאין להם חלק לע"הב עמש"ר פ"ג מה' תשוב' ה"ו ומ"ש אני שם. ובודאי סיפור לה"ר גדול מג' עברות. ובירושלמי פ"ק דפאה אמתני' דאלו דברים שאדם אוכל מפרותיהן ות"ת כנגד כולם וכנגדן ד' דברים שנפרעין מן האדם בע"הז והקרן קיימת לע"הב ע"ז וג"ע וש"ד ולה"ר כנגד כולם ויליף דאין לו חלק לעה"ב מדכת' יכרית ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות ומשמעותו במספר לה"ר ולא במרגל ודלא כמ"ש הראב"ד בהפך (ודוקא הרגיל בכך נקרא בעל ל"הר ומין עכ"מ וכן מבואר פ"ג מה' תשובה ה"ו לענין ש"ד דזה ברגיל עמ"ש שם) סוף דבר פשט הסוגיא כדעת רבנו. הלכות תלמוד תודה פרק א

הי"ג אשה שלמדה תורה עלח"מ שנדחק והנכון בכוונת רבנו שהאשה אין לה דעת פקחית לכוון האמת ותבין. בתורה שבע"פ דברי הבאי בטעות וזהו מ"ט דר"א אני חכמה שכנתי ערמה דחכמה נכנסת באדם ע"י דעת פקחית שנקרא ערמה הילכך רוב נשים יוציאו תורה שבע"פ לדברי הבאי וטעות מחמת העדר הערמה. פרק ב

ה"ג מלמד כו' עלח"מ ובקול בן לוי יישב קושייתו דליכא השמטה מהך דלקמן ה"ו ע"ש. פרק ד

ה"ב ובראשונה כו' עלח"מ ובגמ' כיצד סדר משנה משה יושב כו' ובדרושים הארכתי. שם ה"ג אין המתרגם עיין בהשגות וכ"מ ולח"מ. ואומר אני אם כוונת הראב"ד כמ"ש הלח"מ דל"ל אביו ורבו אפי' גדול רשאי להוסיף. אין זה קושיא וכמ"ש הראב"ד זה מקרה חדש כו'. דקי"ל אין כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן כמש"ר פי"ב מה' תפלה הי"א ובמקרה היה שמחל רב על כבודו באתרא דלא ידעי. דאדרבה זה סיוע לרבנו דמש"ה נקיט רבנו והירושלמי אביו ורבו שיש לזה מציאו' דבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו ותו קשה בגוף דברי הראב"ד דנהי דמוכח ביומא ד"ך ע"ב דרב גדול מרב שילא מדקאמר ליה נינח מר כדפרש"י אכתי מנ"ל דגדול רשאי להוסיף ולשנות דהא ר"ש דרש בלה"ק קריאת הגבר שהוא שם הנרדף ואפשר לתרגמו גברא או תרנגולא א"כ רב שתרגמו גברא כפי מה שהשיב לו אבוב לחרי כו' וא"ל נינח מר משמע דהודה ר"ש ולימא מר קרא תרנגול ואפ"ה לא חזר בו רב. י"ל דכיון שהשיב לו אבוב לחרי כו' וא"ל נינח מר משמע דהודה ר"ש לדבריו ולעולם אימא לך דאלו עומד בשמועתו אין הגדול המתרגם רשאי לשנות (ובזה נתיישבו כל הערות הכ"מ לדרך