מרכבת המשנה (חעלמא) - א צו

כתב עליון הוה כתב או אינו כתב א"ל אינו כתב א"ל והלא למדתנו רבנו כתב עליון הוה כתב לענין שבת א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ופירש"י וכי מפני שאנו מדמין ואומדין מאומד לבנו להחמי' נעשה מעשה להקל אפילו לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן בה"מ לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה ע"כ. ומדברי רבנו נראה בפשיטות דחייב חטאת ואינו מפרש כפרש"י אלא דה"ק דאע"ג דגמירי לן לענין שבת דהוה תיקון וחייב על דרך דמיון קצת שהרי מצינו בשבת דחייבין על התולדה של אב אע"ג דלא דמי ממש לאב דמיון גמור אלא דמיון קצת ומ"מ לא נעשה מעשה לענין גיטין שאין עלי' שם כתיבה גמורה וכן נראה בירושלמי דפרקין דגרסינן א"ל ר' יוחנן מפני שאנו עסוקין בה' שבת אנו מתירין אשת איש והיינו כמ"ש

הי"ז רושם וכו' עיין במ"מ ואין דבריו נכונים דרושם הנזכר בדברי ר' יוסי היינו העושה סימניות שוים שהזכיר רבנו ה"י ע"ש ורושם שהזכיר רבנו כאן הוא מלאכת הציירים ולעיל פ"י הי"ו כ' רבנו דהצר בכלי צורה הוה לי' תולדת מכה בפטיש אבל המצייר על הנייר ועל הכותל הוא תולדת כותב והוציא זה רבנו מסברא דנפשי' להמציא תולדה לכותב כמ"ש פ"ז ה"ו ובכמה מקומות וכה"ג המציא רבנו תולדה למשרטט שרטוט חרשי העצים ואבנים ואפילו בלא צבע חייב דהא עיקר מלאכת השירטוט דכתיבה הוא בלא צבע: סליק פי"א מח"ש פרק י"ב מה"ש

ה"א והוא שיהי' צריך לאפר וכו' עיין בכ"מ בשם הרמ"ך ודרך הרמ"ך כדרך התוספות ודרך רבנו כפרש"י ועיין מ"ש באורך ריש פ"א מה"ש ביישוב שיטת רש"י לתרץ קושיית התוספות. ומ"ש הראב"ד בהשגות א"א ואם העביר תחת תבשילו חייב שתים הנה בירושלמי פ' במה מדליקין הבעיר ובישל אית תניי תני חייב שתים ואית תניי תני חייב א' מ"ד חייב ב' משום מבעיר ומשום מבשל מ"ד אחת היידא היא ר' יהודה אומר משום מבעיר ור' יוסי אומר משום מבשל וקשי' על דר' יוסי הבערה למדה על כל מלאכות שבתורה אינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל. עוד שם אברים ופדרים שהי' מתאכלין ע"ג מזבח כל הלילה ע"ד דר"י דאמר משום מבעיר ניחא ע"ד דר' יוסי דאמר משום מבשל מה בישול יש כאן. מכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא ע"כ (ור' יהודה ור' יוסי הנזכרים אמוראי נינהו שאין דרך התנאים לפרש הברייתא והגאון מ' דוד נדמה לו דתנאי נינהו ותמה בזה דר' יוסי ס"ל הבערה ללאו יצתה ור' יהודה ס"ל דשא"מ אסור ע"ש) היוצא מזה דמ"ד חייב אחת ס"ל דלא דמי כלל לזימר וצריך לעצים דנמשך לו ב' תועליות נטיעה וקצירה ודוקא בצריך לעצים (ומתורץ קושיית התוספות דשם דבאין צריך לעצים אין לו אלא תועלת א') משא"כ בנדון דידן שלא נמשך לו תועלת מהבערה זולת תועלת הבישול ועיין פ"ט ה"ד דדעת רבנו לחייבו משום מבשל גרידא דקלקול הוא אצל עצים כפרש"י. משא"כ המבעיר להתחמם ולהאיר חייב משום מבעיר דחשיב תיקון בגוף המלאכה שהוא עושה מן העצים גחלים ומן הנר שלהבת. והא דקאמר פוק תני לברא ולא מוקי' בצריך להאיר ולהתחמם ולשכך חמתו משום דהנהו תיקון מקרי ולא שייך לשון כל המקלקלין פטורין חוץ וכו' כמ"ש בריש פ"א ע"ש משא"כ בצריך לאפרו אע"ג דמתקן העצים לעשותן אפר מ"מ קלקולו יתר על תיקונו ושייך לשון חוץ ועיין מ"ש פ"ח ה"ח. שם המחמם את הברזל וכו' עיין בהשגות שכ' א"א ולמה לא משום מבשל ומ"ש ה"ה דאין לחייבו כלל משום מבשל תמוה כמ"ש הלח"מ דהא בהדיא כתב רבנו פ"ט ה"ו דהמחמם את המתכת עד שתעשה גחלת חייב ה"ז תולדת מבשל וגם מ"ש הלח"מ ביישוב זה דבפעולה ראשונה דמרפי רפי חייב משום מבשל ולבסוף שנעשה אש חייב משום מבעיר נהפוך הוא בלשון רבנו דלגבי תולדת מבשל כתב לשון עד שתעשה גחלת וכאן כתב המחמם את הברזל סתם וכן מסתבר דבצירוף לא בעינן עד שתעשה גחלת כמשמעות הסוגיא דפ' כירה דסתם מיחם אינו מתחמם עד שתעשה גחלת ואפ"ה פריך והרי מצרף ובחימום לרככו ידוע לצורפים שאין המתכת מתרכך להכותו בקורנס עד שתעשה גחלת וגם כפי הנראה מלשון רבנו דלא שייך צירוף אלא בברזל גרידא ולא בשארי מתכות) ועיין מ"ש לעיל פ"ט ה"ו דכל שמחממו לצרף חייב משום מבעיר וכל שמחממו לרכך חייב משום מבשל. ולפ"ש י"ל דמאי דשדי סיכתא לאתונא שאז נעשה גחלת ממש מסתמא דעתו לרככו וחייב משום מבשל וגם שם בארנו יישוב סוגיא זו ותירוץ קושיית התוספות בד"ה מהו דתימא דע"ד ע"ב ע"ש והעיקר דאינו חייב משום מבעיר אא"כ נתכוון לצרף:

. ומ"ש בהשגות א"א והמחמם וכו' הוא מכה בפטיש וכו' צירוף דרבנן הוא עיין במ"מ ועיין מ"ש פ"ז ה"ו ולא אשכח רבנו תולדה אחרת למבעיר ומכבה זולת מלאכות הצירוף וכבר בארנו שכל מלאכה שאפשר לדמותה לאיזה אב אין לחייבה משום מכה בפטיש כנ"ל עיין פ"י הי"ד ולהיות שראיתי שהלח"מ נדחק מאד בדברי ה"ה והרבה להשיב לכן צריך אני להאריך קצת בביאור דברי ה"ה עיין במשנה למלך פ"א מה"ש ובמה שכתבתי אני שם דדעת התוספות דבכל מידי דאסור מדאורייתא אוסר ר"י דשא"מ אפילו בלא אפשר ולא קמכוון ובמידי דרבנן מודה ר"י בלא אפשר ולא קמכוון ולא קאסר אלא במידי דאפשר ולא קמכוון ע"ש היטב וזהו הוכחתו של הרב המגיד מסוגיא דפ' כירה דכיון דצירוף דהתם ה"ל לא אפשר ולא קמכוון ואפ"ה אוקמוה כר"ש ודלא כר"י אלמא דס"ל לבעל הש"ס דצירוף דאורייתא. אך דהי' מקום להראב"ד לחלוק דלעולם דהסוגיא דפ' כירה ס"ל צירוף דרבנן ואפ"ה לא מתוקמא כר"י דאע"ג דמודה ר"י במידי דרבנן ולא אפשר ולא קמכוון דשרי היינו היכא דלא הוה פסיק רישא. ולהכי הוצרך לאוקי' כר"ש דאע"ג דמודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות היינו דוקא במלאכה שצריכה לגופה אבל במשאצ"ל מתיר ר"ש אפילו פסיק רישא כמבואר בסוגי'