מרכבת המשנה (חעלמא) - א צ

יוכל לחיות וזהו בכלל דברי רבנו. ומ"ש רבנו הושיט ידו וכו' עיין בשבע שיטות לרשב"א יישוב הסוגיי' לדרך רבנו

ה"ב רמשים וכו' עיין בלח"מ. ועיין בר"ן פ"ק דשבת ועיין בתוספות דף ק"ז ע"ב ד"ה יש ספרים דגרסי' נראה שלא הי' גורסים והרי פרעוש דפרה ורבה אלא הי' גירסתם והתניא הצד פרעוש בשבת ר"א מחייב ור"י פוטר מ"ט מחייב ר"א לאו משום דפרה ורבה ואפ"ה פוטר ר"י ומחקו הך סיומא. ולפ"ז י"ל דהכי פריך והתניא הצד פרעוש וכו' אע"ג דדמי בחד צד לאילים מאדמים שהן גדולי קרקע עיין לעיל פ"ח ה"ז דמצד זה יש לחייב טפי בפרעושים מבדגים

ה"ד חיה ורמש עיין בלח"מ. והנה כפי הנראה מלשון הרז"ה דלא גריס הא דגרסינן בספרים דידן הא מני אילימא ר"י וכו' אלא דגריס מתיב ר"י וכו' וכלב שוטה בכל מקום הנהו הוא דשרי אבל אחריני לא ע"ש. ואין להקשות דלפי גירסא זו מאי קמותיב ר"י דלמא הך ברייתא כר' יהודא וריב"ל אמר לך אנא דאמרי כר"ש די"ל דדחיקא לי' לאוקים מילתא דריב"ל כר"ש כיון דאנן קיי"ל כר"י במשאצ"ל ועיין בתוספות ד"ה ברצין אמנם הרמב"ן גריס ואנא מתריצנא לי' לשון זכר דהיינו מילתא דריב"ל וכפירש"י ולפי גירסא זו נתיישבו דברי רבנו. וכן מסתבר דזה הלשון הא מני אילימא ר"י וכו' איננו מלשון הגמרא אלא תוספ' איזה מפרש שבא בפנים דהאיך ס"ד דבאין רצין אחריו ליכא פיקוח נפש דאכתי הוה ספק פיקוח נפש שמא ישוך לו אדם אחר ועיין בפ' בתרא דיומא דמפקחין את הגל בספק יש שם אדם ואת"ל יש שם שמא נכרי ואת"ל ישראל שמא מת. ע"ש דדחוי' היא שבת אצל ספק נפשות ועיין לעיל פ"ב הי"ז ובלח"מ דמכבין ומפסיקין את הדליקה אפילו לחצר אחרת דהוה ספק פיקוח נפש מכל זה מבואר דגירסא זו הא מני אילימא ר"י לאו אליבא דהלכתא. ועיין בכ"מ בשם הרמ"ך. והוקשה לי' להרמ"ך לשון כל המזיקין שכתב רבנו דמשמע אפילו צרעה ופרעוש אמנם רבנו סמך על מ"ש סוף פ"י רמשים המזיקי' כגון נחשים עקרבים וכיוצא בהן. וענין הדריסה לפי תמו שהזכיר רבנו נ' דהיינו שמותר להתכוון ולילך עליהן לדרסן ולרצצן ולהחלישן קצת דרך הילוכו באופן שלא יהי' פ"ר ר"ל שלא יתכוון להורגן או לדורסן בכח כדי שיעור הריגה הילכך אפילו הורגן מותר דה"ל דבר שא"מ ובדין היה שאסור מדבריהם להתכוון לדרסם משום גזרה אטו הריגה עיין בתוספות שבת דף י"ב ע"א ד"ה נוטל וזורק וכו' דה"ל דומי' דגזרה זו אלא דמשום צערא דרבים לא גזרו כמו בגחלת של מתכת דרבנן הותר לכבות משום צערא דרבים ובזה נתבארו דברי רבנו מה שנדחק בזה הרב המגיד

ה"ה המפשיט וכו' עיין במ"מ אמנם פירוש הא דאמרו בגמרא לעבדו בכמה אין פירושו דשיעור עיבוד בכמה כמו שהבין ה"ה אלא ה"פ המוציא עור כדי לעבדו בכמה ויגיד עליו ריעו דקאמר התם שלא לעבדו בכמה. מיהו הרש"ל גריס המעבדו בכמה א"ל ל"ש לעבדו בכמה א"ל ל"ש ולפי גירסא זו שפיר ילפינן שיעור העיבוד משיעור הוצאה ושיעור הפשט משיעור עיבוד. אמנם כפי המתבאר במסקנת הסוגי' שם לענין הוצאה דחמש עורות הן מצה דבושלא דהיינו עור הלח כפי מה שהופשט דאכתי לא חזי לעיבוד שיעורו כדי לצור בו משקולת קטנה. ומצה יבשה דחזי לעבוד כמעובד דמי ושיעורו כדי לעשות קמיע. וכן חיפה כדי לעשות קמיע. ודיפתרא כדי לכתוב עליו גט. וקרטובלא שיעורו ה' על ה' ע"ש. ולפז"ק דנהי דשיעור מעבד ילפינן מהוצאה דה"ל כדי לעשות קמיע בדין הוא במפשיט דבשעת הפשט ה"ל בושלא שיהי' שיעורו כדי לצור משקולת קטנה. הגם שראיתי בערוך ערך בשל דמפרש בושלא העור שנעזב כמו שהוא בלא מלח ונתבשל ונפסד כשמלבישין אותו על משקל ייבש מאד עכ"ל ולפ"ז העור בשעת הפשט שעדיין לא נתבשל ונפסד שפיר שיעורי' כדי לעשות קמיע. אמנם קשה לזה לשון רבנו לקמן פח"י הי"ד שכתב המוציא עור שלא נתעבד כלל אלא עדיין הוא רך שיעורו כדי לצור משקול' קטנה דנראה לכאורה דמפרש בבושלה כפירש"י והאמת יורה דרכו דודאי רבנו מפרש כפי' הערוך דמ"ש הערוך העור שנעזב וכו' ונתבשל ונפסד אין כוונתו שנתבשל העור ממש ונתקשה על דרך מה שפרש"י בקרטובלא אלא כוונתו מפולשת מהא דתנן במסכת ביצה נותני' העור לפני הדורסן עיין לקמן פ"ג מהי"ט ה"ד דמבואר דכל מי שמפשיט את העור ואינו מעבדו בו ביום או מולחו קצת הוא נפסד ושוב לא חזי לעיבוד עד שמשום זה התירו סופו משום תחלתו ליתן לפני הדורסן לעבד קצת או למלוח ע"י הערמה כדי שיתקשה קצת עד שיהי' ראוי לעיבוד אבל אם יום יעזבנו יפסד ויתרכך מאד ושוב לא יהי' ראוי לעיבוד והיינו בושלא לפי' הערוך עור שנעזב בלא מליחה ומחמת זה נתבשל מאליו הלחלוחי' שבו ונתרכך טובא עד שנפסד ואינו ראוי לעיבוד והיינו מה שהאריך רבנו ז"ל לקמן פח"י הי"ד בלשונו עור שלא נתעבד כלל ועדיין הוא רך להורו' שלא נתעבד כלל אלא ע"י דריסה ולא ע"י מליחה קצת עד שעדיין הוא רך לגמרי כמו בשעת הפשטה וכבר נפסד מעיבוד דהיינו בושלא ומינה דייקינן דהיכא דנתעבד מאתמול קצת ע"י מליחה פורתא או אפילו ע"י דריסה וכדומה לו עד שנתקשה מעט אע"פ שאינו מלוח כל צרכו מ"מ שיעורו כדי לעשות קמיע ובהכי ניחא הא דלא הזכיר רבנו פח"י ה"ד בביאור דין מצה דלאו בושלה כיון שהוא נלמד מכלל לשונו הצח ובהכי ניחא דשיעור הפשט הוא כדי לעשות קמיע כיון דבשעת הפשט עדיין לא בושלה וראויי' לעיבוד וזה ברור ועיין עוד לקמן פח"י ה"ד מ"ש שם בהתחלפות השיעורים הללו ואיזה מהן יותר גדול. ומש"ר ואחד המולח או המעבד ר"ל שאר עיבודי' כקמיתה ועפיצה ואינך חוץ משלש אלה עיין פ"א מה' תפילין ה"ז ועיין לקמן ה"ו:

ומש"ר ואיזה מוחק וכו' אע"ג דלעיל כ"ר פ"ט ה"ז דהגוזז מן השלח חייב משום גוזז התם בצריך לגיזה והכא בצריך לעור דומיא דהנוסר כדי להנות מנסורת חייב משום טוחן ואם להנות