מרכבת המשנה (חעלמא) - א פט

מלאכת צידה איננה מלאכה בידים מצד העצם כמו טחינה וקצירה אלא מצד המקרה כשיש צבי בתוכו ונועל ומתכוון לצבי אבל בלא כוונה אין עלי' שם מלאכה כלל ומש"ה אין לך שחייב אלא המתכוון לצוד ומי שאינו מתכוון לצוד פטור אע"ג דהוה פסיק רישא עוד שם בירושלמי ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נמלה מותר ורבנו כתב דין זה פ"ב הי"ו ראה תינוק שנופל לים פורש מצודה ומעלהו אע"פ שהוא צד הדגים עמו ומ"מ נראה מלשונו דלכתחלה לא יחשוב להעלות אף הנמלה מדלא הוזכר בבבלי היתר לנעול בעדו ובעד הצבי אבל הא ודאי היכא דנעל בעדו ואינו מתכוון לצבי שרי אע"ג דהוה פ"ר. ומ"ש שם רבנו שמע שטבע תינוק בים ופירש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום דהיינו פטור ומותר היינו ממש דין התוספתא הנ"ל דחשיב צידה שאין עמה מחשבה ע"ש בלח"מ שלא ידע מקומה. היוצא מזה דדעת רבנו אמצעית בין דעת הרמב"ן והרשב"א שהביא ה"ה דמותר לנעול ביתו לשמרו אע"פ שיודע שצבי בתוכו אלא שאסור להתכוון בשעת הנעילה אף על שמירת הצבי. ועיין בלח"מ שהאריך ואין כאן קושי' דבתוספתא קמיירי היכא דישב א' על הפתח ולא ידע שיש שם צבי דחשיב מתעסק ופטור דאין שוגג אלא בשגגת שבת ושגגת מלאכות ומותר נמי לישב עד שתחשך וזהו ממש דין נועל את ביתו לשמרו. ומתניתין מדמה לזה דין בא השני וישב בצדו אע"פ שידע השני שיש בתוכו צבי ואע"פ שמתכוון לו מ"מ הואיל בשעת עמידתו לא חשיב צידה מותר לישב עד שתחשך כיון דקדמה צידה למחשבה מחמת הראשון וכנ"ל. וגם מ"ש הלח"מ דרך הדמיון דהשומר שמצא פתח פתוח בשבת ותוכו צבי שניצוד מאתמול מותר לעמוד על הפתח כדי שלא יברח וכו'. ישתקע הדבר דודאי כה"ג חייב דה"ל צידה ומחשבה הבאים כאחת והרי שפותח ונועל בי"ט כל היום כלו לוקה על כל נעילה ונעילה ודבריו מגומגמין. ודע שמ"ש רבנו ומותר לישב עד הערב וכן מ"ש משמר עד שתחשך לאו למימרא דאסור ליטלנו עד שתחשך משום צידה דהא כבר ניצוד ועומד הוא אלא דאסור ליטלנו משום מוקצה וכ"כ הרשב"א

הכ"ד או קטן בגמרא לא נזכר קטן אמנם בתוספתא פי"ג הצד חגר חולה קטן פטור. ומ"ש רבנו המפרק וכו' עיין במ"מ ודוחק דאטו לא איירי בתוספתא בפותח הדלת ולא נגע בי' ואפ"ה פטור אבל אסור וטעם האיסור פשוט דעינינו הרואות דכל מלאכה שחייבין על עשייתה חייבין ג"כ על ביטולה כמו אורג ובוצע. קושר ומתיר. תופר וקורע. כותב ומוחק. בונה וסותר. מבעיר ומכבה. וכן הי' בדין שיהי' חייבין על הפירוק כמו על הצידה. אלא שלא בא מפרק בכלל מנין המלאכות משום דכל מלאכת העדר חשיב מקלקל ואינו חייב אלא על מנת לעשות התיקון כמו קורע ע"מ לתפור וכן כלם משא"כ מפרק דלא משכחת לי' מפרק ע"מ לצוד הילכך ה"ל מלאכת קלקול מיהו מ"מ הא ודאי דפטור אבל אסור כדין כל המקלקלין ומ"ש רבנו ויוני עליי' עיין במ"מ ועיין במ"ש רבנו פי"ג מה' שחיטה ה"ח לענין שילוח הקן. ואולי דרבנו מפרש הא דקאמר בברייתא ועופות שקננו בטפיחין ובבירות על כלהון קאי דדוקא יוני שובך ויוני עליי' שקננו בטפיחין ובבירות או שקננו בפרדס כפי הגי' בגמרא חולין אבל יוני עליי' שקננו בעליי' הוה מזומן ואין חילוק בין עליי' שדרין בה מבית ואז הם נקראים יוני הרדסיאות וכן נראה קצת מלשונו פי"ג מה"ש ודין שלוח הקן לענין זה ממש כמו לענין שבת ע"ש

הכ"ה רמשים וכו' עמ"ש לעיל הי"ז והכ"ג והיינו מ"ש רבנו ואע"פ שאינם ממיתין פי' דאלו ממיתים מותר אף להורגן אע"פ שההריגה היא מלאכה מצד העצם ועיין בתוספות שבת דף קכ"א ע"ב בד"ה כל המזיקין ולפי מה שכתבנו לדרך רבנו ניחא טפי דיש חילוק גדול בין הריגה לצידה. ונראה דמש"ה האריך רבנו כיצד הוא עושה וכו' או מקים עליהם או קושרן דהאריך רבנו בלשונו טפי מלשון המשנה דנקטה כופין עלי' את הקערה גרידא אלא דבא רבנו להורות דדוקא צידה כי ההיא דכופה עלי' כלי דלא עביד מעשה בגוף הדבר הניצוד או שמקים ומסבבו באבנים וכלים שניצוד מאליו או שקושרין עליהן מסביב דומי' דקושרין לפני בהמה שכ' רבנו לעיל ה"ג אבל לצודו ממש ולאחזו בידו ע"י בית יד ולהשליכו למקום הניצוד דכה"ג מקרי מלאכה מצד העצם אסור דומי' דהריגה. ובהכי ניחא נמי הך לישנא דר"י אמר רב דמוקי' מתניתין כר"ש ומשום משאצ"ל דס"ד דכופין קערה לאו דוקא וה"ה לצידה בידים דלא מיתוקמא לי' כר' יהודה (ונקיט בשבת דאין צידה בי"ט עיין פכ"ו ה"ו): סליק פ"י מה"ש פרק י"א מה"ש

ה"א כל הנוטל נשמה וכו' עיין בלח"מ ולענ"ד נראה דמשמע לי' לרבנו דע"כ לא פליגי במתכוון שיתווסו **(שיתווס.)** בית השחיטה דבכה"ג הוה מודה שמואל דמחייב תרתי דומי' דזומר וצריך לעצים ובהכרח פליגי בדשא"מ וכיון דלא ה"ל פ"ר דמשכחת לי' שחיטה יבשתא נדחו דברי רב מהלכתא ורב לטעמי' דס"ל ב"פ במה מדליקין בדשא"מ כר' יהודה ע"ש ולית הלכתא כוותי'. אמנם אפילו במתכוון אני חוכך בזה אם יש בו משום צובע כיון דהוה צבע שאינו מתקיים עיין פ"ט הי"ג. ותו דהוה ממש דומי' דקוצר שאינו מחייב משום מייפה את הקרקע עיין מ"ש לעיל פ"ח ה"א וריש פ"א. ומ"ש רבנו החונק וכו' ה"ז תולדת שוחט נ"ל הטעם דנוחר ומעקר הוו אבות כמו שוחט דאיכא נטילת נשמה ממש שהוא רביעית דם שהנפש יוצאת בו משא"כ בחונק שאינו מוציא את הדם הוא הנפש אלא נטילת נשמה רוחניית חשיב תולדה. ומ"ש רבנו לפיכך אם העלה דג וכו' עיין מ"ש לעיל פ"י ה"ט ואיני יודע טעם למה שהשמיט רבנו הא דקאמר רב אשי והוא דעביד רירי. ואולי הואיל שאינו שיעור מבורר במהות ואיכות היובש ואינו ניכר אם לא שנבדוק הדג אם