מרכבת המשנה (חעלמא) - א פח

צידה כל דהו דהיינו כשיעורא דרב אשי פטור אבל אסור ואינו חייב עד שיהי' צידה גמורה דומיא דארי בגורזקי אמנם בי"ט דלית בי' משום צידה דצידה היא מלאכת אוכל נפש הוא דמפרש בעל הש"ס דהא דקאמר רשב"ג זה הכלל מחוסר צידה אסור שאינו מחוסר צידה מותר לא מקרי מחוסר צידה אלא במחוסר מעשה דהבא מצודה ונצודנו וה"ל מוקצה וזה ברור בכוונת רבנו יע"ש. ומ"ש הלח"מ דלמה השמיט רבנו החילוק שבין צפור דרור פשוט לדעתי דסובר רבנו דלפי מה דמסיק רב אשי דבעינן צידה גמורה בשחי' אחת בודאי אפילו צפור שאינו דרור אינו ניצוד בבית בשחיי' אחת ופטור וע"כ ברייתא בביבר קטן ממש כעין מגדול שקורין שטיי"ג בל"א

ה"כ כל מקום וכו' בגמרא איכא עוד א"נ כל היכא דאיכא עוקצי עוקצי קרי ביבר גדול ורבנו השמיטו שהוא בכלל הך איקומתא דכל שיכול להגיע בשחיי' אחת וממילא משמע דלא יכול לאשתמוטי בעוקצי משא"כ שיעור דנפל טולא דכתלי אהדדי הוא אפילו בחדר ארוך הרבה וקטן שהרי אע"פ שאינו יכול להגיע בשחי' אחת מ"מ כיון שאין הצבי יכול לרוץ אנה ואנה ולהשמט מצדדי האדם הרודפו מחמת קורבת דופני הרוחב עד שאף אם יהלך בנחת ישיגהו בין המצרי' והיינו טעמא דשעורא דנפיל טולא דכתלא אהדדי דמחמת צל הכתלים וקורבתם טובא מתיירא הצבי לרוץ בצדדי הרודפו ובורח מלפניו וישיגהו בלא טורח ובהכי ניחא קצת קושי' התוספות והלח"מ דצל הכתלים יבעתוהו להשמט בצדדי הרודף ומ"ש ומקום שהוא גדול מזה לצדדין קתני דבעוף בעינן שיהא נוח לכבוש לפי ערכו וכנ"ל הי"ט

הכ"א אחד שמנה שרצים עיין בהשגת הראב"ד פ"א ה"ד ועמ"ש שם באורך

הכ"ב המשלח כלבים וכו' עיין במ"מ ובערוך ערך אש הביא שני הפירושים ובודאי פשוט בכוונת רבנו דאיננו מפרש כפרש"י מדכתב לקמן הכ"ד דחולה פטור וסתם חולה היינו דאישתא והשמיט רבנו דין אובצנא דודאי גדר החולה מבואר בה' ביאת המקדש לענין מומין דהוא כל שרועד מחמת חליו ובנדון דידן היינו כל שאינו יכול להשמט דומיא דחגר הסמוך לי' ואף חולה מחמת עייפות שאינו יכול להשמט חולה מיקרי דזיל בתר טעמי' דמש"ה מחמת אובצנא חייב הואיל דיכול לרבויי וכל כה"ג דעביד לרבויי אפילו מחמת אישתא חייב לזה סתם רבנו דבחולה ממש דלא עביד לרבויי פטור. אמנם דין זה שכתב רבנו כאן לאו היינו דין אובצנא כמו שהבין ה"ה דאין במשמעות הלשון מ"ש רבנו שעמד בפניו והבהילו עד שנתעלף ועיף בחמת בהלה אלא שעמד בפניו להבהילו שלא יברח ובתוך כך יתפשוהו הכלבים. ותו דלפי הבנת ה"ה מנ"ל לרבנו דחייב בתפשו הכלב דלמא אינו חייב עד שיתפשנו בעצמו דהא קיי"ל דשביתת בהמתו בלאו ולא בסקילה וכרת. אלא כוונת רבנו מפולשת לחפש תולדה למלאכת צידה כמ"ש לעיל פ"ז ה"ו ע"ש וסובר נמי רבנו דודאי השולח כלבים ואינו מסייע פטור כדין שיסה בו כלב ונחש שכתב רבנו פ"ג מה' רוצח ה"י ע"ש אלא דהיכא שהוא מסייע ועמד לפניו והבהילו הוא דחייב ואע"ג דלגבי' רוצח אף בכה"ג פטור כדין זרק חץ ובא אחר וסילק את התריס שכתב רבנו שם הי"א שאני הכא לענין שבת דחייב כדין זה אינו יכול וזה אינו יכול ועמידתו להבהיל קחשיב מעשה כדין ישב א' על הפתק ומלאהו דחשיב ישיבתו צידה ומעשה גמורה. ותו דאלו תפס בו האדם ממש לא הי' נקרא תולדת צידה אלא צידה ממש וכיון דקיי"ל דכל המלאכות יש להן תולדות כנ"ל פ"ז ה"ו בהכרח אף בכה"ג חייב דאין לנו תולדה בדמיון קרוב יותר מזה וזה ברור בכוונת רבנו. מבואר מזה דכ"ש מי שפרס מצודה בשבת וניצודו חיות ועופות מאליהן דפטור ומש"ה לא הזכיר רבנו בפרקין חיוב לפריסת מצודה אלא דוקא בנעל דקעביד מעשה ואע"ג דאיתא בתוספתא פי"ג דשבת הפורס מצודה ע"ג בהמה חי' ועוף אע"פ שנכנסין לתוכה פטור לבהמה חי' ועוף אם היו נכנסין לתוכה חייב עיין בתוס' שבת דף י"ז ע"ב בד"ה אין פורסין מצודות סיפא דברייתא היכא דבשעת פריסתו נכנסו דה"ל כחו ומעשה גמורה להכי חייב. ועיין שם בש"ש לרשב"א. אמנם הא ודאי דאסור לפרוס מדרבנן מצודה בשבת אפילו רואה שאין כאן חי' ועוף שיצודו בשעת פריסה משום דאע"ג דלית לן שביתת כלים היינו למלאכ' אחרי' אבל למלאכתו אסור כמ"ש ה"ה פ"ו הי"ד וכן מוכרח ממ"ש רבנו פ"ג ה"ב ופורסין מצודות וכו' משחשכה דמוכח מינה דבשבת אסור. והא דכ' רבנו דין פורסין מצודות בע"ש אע"ג דאין זה רבותא כיון דאפילו בשבת אין כאן חיובא דאורייתא (והרי מהאי טעמא השמיט רבנו דין כרשינין כמ"ש לעיל פ"ג ה"ב ע"ש) היינו משום דדיוקא קמ"ל דאין פורסין מצודות בשבת אע"פ דבשעת פריסה לא קעביד מידי ולא חשיב ודאי גורם למלאכת צידה דשמא לא יצוד וסד"א דאפילו בשבת שרי מדרבנן. מה שא"כ דין נתינת חטים לתוך רחיים של מים שפיר השמיט רבנו כמ"ש לעיל פ"ג ה"ז ע"ש הואיל דאף בשבת אינו אלא מדרבנן ודיוקא לא איצטריך רבנו לאשמועינן איסור נתינת החיטים לתוך הרחיים בשבת כיון דבשעת נתינה גורם לטחינה בודאי פשוט הוא לאיסור מדרבנן

הכ"ג ומותר לו לישב במקומו וכו' במשנה לא הוזכר זה בהדיא ורבנו הוציא זה מהתוספתא וז"ל ישב א' על הפתח ונמצא צבי בתוכו אע"פ שמתכוון לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה אין לך שיהי' חייב אלא שקדמה מחשבה לצידה למה זה דומה לנועל את המגדול ונמצא צבי בתוכו ולמתכסה בטלית ונמצא צפורית לתוכה אע"פ שמתכוון לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה אין לך חייב אלא המתכוון לצוד ע"כ. וכי היכי דבישב על הפתח שלא במתכוון ונמצא צבי בתוכו מותר הואיל דבשעת עיקר הצידה דהיינו בשעת ישיבתו לא היתה מחשבה ה"נ בבא אחר וישב בצידו דבשעת ישיבתו לא היתה צידה כיון שכבר ניצוד ועומד מחמת ישיבת הראשון חשיב כי קדמה צידה למחשבה. וגדולה מזו איתא בירושלמי נתכוון לנעול בעדו ובעד הצבי מותר ע"כ. והטעם כנ"ל הי"ז דכל עיקר