מרכבת המשנה (חעלמא) - א פז

וממשמעות לשון בה"ג משמע דדוקא משום היזק רבי' שרי ולא משום צערא דיחיד. אמנם נראה כוונת בה"ג פשוטה דמהך דהפסת מורסא לא קשה לי' די"ל דשמואל ס"ל דאתיי' אפילו כר"י אלא דהמפיס להוציא ליחה לא מיקרי פתח העשוי להכניס ולהוציא א"נ דאתיי' כר"ש ומשום דה"ל דשא"מ ולית לי' לשמואל הא דאמר ר"י אמר רב דהפסת מורסא ה"ל משאצ"ל. אלא דמהך דצידת נחש שפיר קשי' לי' לבה"ג דכיון דכל עיקר מה שידענו דס"ל לר"י משאצ"ל חייב לא למדנו אלא מהך דכופין על עקרב וכו' וכיון דס"ל לשמואל דמשאצ"ל חייב כר"י ואין לזה עיקר אלא מהא ע"כ מפרש שמואל פלוגתא דכופין על עקרב כר"י א"ר משום משאצ"ל וקשי' דשמואל אדשמואל ובזה מובן המשך דברי בה"ג א"ה קשי' דשמואל אדשמואל דכיון דלית לה עיקרא למלתא דר"י אלא מהא שפיר קשה וזה פשוט בכוונתו. ולדרך רבנו צ"ל דשמואל פליג אדר"י אמר רב אף בצידת נחש ועיין בתוספות שבת דף צ"ד בד"ה את המת במטה שהראו מקומות אחרים דמחייב ר"י במשאצ"ל ועיין בבעל המאור שהראה ג"כ כמה מקומות ופסק רבנו כשמואל דפסיקא מילתא מה שא"כ מלתא דרב דאיכא תלת לישני אליבי' וס"ל לשמואל דחשיב דשא"מ כיון שאין כוונתו לצוד אלא להנצל מנשיכתו והרי אפשר בעולם להנצל מנשיכתו בלא צידה כגון שיעשה גדר בינו לבין הנחש הילכך אע"פ שצדו ממש חשיב דשא"מ ולא הוה פ"ר על דרך מה שבארנו ריש ה' שבת בביאור דשא"מ ופ"ר ובפרט במלאכת צידה שאינה פעולה מורגשת בידים דומי' דחרישה וזריעה אך בהרהורא דליבא תלי' מלתא והרי שנעל הבית ולא ידע שיש צבי בתוכו חשיב מתעסק דומי' דכסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר ה"נ הצד נחש ואין כוונתו שיהי' כבוש ת"י אלא כדי שלא יזיק חשיב מתעסק ולא מקרי מלאכת מחשבת ומש"ה התירו צידת עקרב ולא התירו הריגת עקרב דההריגה חשיב פ"ר. וכה"ג המפיס מורסא להוציא לחה אינו מתכוין שיהי' הנקב להכניס ולהוציא ונקב העשוי להוציא לבד דה"ל שבות שרי במקום צערא. אמנם המפיס לעשות פה עשה מלאכת תיקון ומלאכת הרפואה וחייב משום מכה בפטיש כנ"ל הי"ד דכל דלית לה סמכין חייב משום מכה מפטיש וה"ה מלאכת הרפואה שעשה פתח להכניס ולהוציא כנ"ל הי"ד

הי"ח המצדד וכו' עיין מ"ש הי"ב והי"ג ועיין בכ"מ בשם הרמ"ך וכפי הנראה דגי' הרמ"ך הי' תתאי בעי צררי ועפרי ולזה כתב צרורות ועפר וגי' רבנו כגי' דידן צדודי ועפרי ופי' שיהי' ע"ג קרקע בתולה כדרך יסודות הבנין לאפוקי עפר תיחוח וכן פי' בערוך ערך צד וזה בכלל מ"ש רבנו והושיבה במקום הראוי לה:. ומ"ש רבנו אבל אם הסירן דרך עסק פטור דכה"ג לא חשיב פ"ר אלא מתעסק דומי' דנעילת הבית הנ"ל הי"ז כיון שאין כוונתו להסירם מעל הבגד אלא ללקט בעלמא וכה"ג בקוצר ואינו מתכוין ליפות הקרקע כנ"ל ריש ה' שבת וגם בארנו פ' ח' דלא חשיב תולדה אלא א"כ מכוון לשם פעולת האב עיין מ"ש פ"ז מה"ש ובסמוך: שם המנער טלית חדשה וכו' עיין בכ"מ ד"ה הלוקט וד"ה המנער ונראה שרמז דקשה בדברי רבנו שכתב לעיל ואם הסירן דרך עסק פטור דמשמע אבל בנתכוון להסירם אע"ג דלא קפיד חייב דה"ל משאצ"ל דומי' דהצד שלא לצורך דלקמן הכ"א ואמאי הכא באינו מקפיד מותר אע"פ שמתכוון לנפץ כדאמר בגמרא נפוצו לי' באפי'. ותו דלמה בהסיר יבולת פטור והכא באינו מקפיד מותר. ונ"ל דרבנו מפרש הסוגיא דהסרת האבק מותר לכתחילה אפילו קפיד עלי' והא דקאמר ר' הונא המנער טליתו חייב היינו במנער להסיר החוטין הלבני' ודוקא בחדתי ואוכמי אבל ביבולת גדולים אפילו בעתיקי וחיוורי וסומקי חייב ולהכי לא מסיק בעל הש"ס אהך דאקופי גלימא ולא אמרן אלא באוכמי וכו' והיינו דקאמר בגמרא עולא איקלע לפומבדיתא חזי רבנן דקמנפצי גלימייהו פי' מאבק שעליהם א"ל קמחללו רבנן שבתא דמתנפצי' גם חוטים לבנים א"ל נפוצו לי' באפי' דאנן לא קפדינן אחוטין אלא אאבק וה"ל דשא"מ ולא מקרי פ"ר. וכן הך עובדא דכומתאי דנפצינהו מטל ולענין חוטין ה"ל דשא"מ והיינו מ"ש רבנו ואם אינו מקפיד על החוטין אלא שמנער משום אבק וטל שרי כדין דשא"מ אבל בלקיטת יבולת בידים בעינן שיהי' מתעסק ואפ"ה פטור אבל אסור משא"כ במתכוון אפילו לא קפיד חייב דומי' דהצד לשחק דלקמן הכ"א

הי"ט שדרך מינו לצוד וכו' לאפוקי חגבים וגזין דלקמן הכ"ד. ומ"ש או לגינה או לחצר נראה דדוקא בגינה וחצר קטנים כדלקמן ה"כ דדוחק לומר דרשב"ג לא מחלק אלא בביברין דלפי הסברא הישרה אין חילוק בין גינה וחצר לביברין., ומ"ש לבריכה של מים היינו ביברין של דגים הנזכר במסכת ביצה ובירושלמי ס"פ האורג אמר רב סכרא דנהרא שרי א"ר יודן בהאי דטסיס ולדעת רבנו נ' דה"ק רב שמותר לסכור הנהר בי"ט (ובמשנה פכ"ג דכלים מצודת הסכרי') ואין בו משום צידת דגים וקמפרש ר"י בהאי דטסיס שהמקום רחוב שיוכל הדג לעופף ולשוט (ואשר תעוף בשמים תרגם ירושלמי דטייסא) ומינה דלא חשיב צידה בדגים אלא אם שלה בספל שבתוך הספל הוא ניצוד ועומד ואח"כ כששולה אותו מספל חייב משום שוחט כדלקמן פי"א ה"א ע"ש. ומ"ש רבנו עד שנכנס לטרקנין רחב וכו' היינו ביבר גדול ואע"פ שאינו גדול כל כך עד שצריך לומר הבא מצודה וניצוד אותו אלא שהביבר גדול כל כך עד שצריך לרדוף אחר הצבי ולצודו בידים דהיינו שאינו יכול להשיגו בשחיי' אחת כדלקמן ה"כ ודלא כמ"ש הלח"מ לקמן פ"ב מהי"ט דה"ה מפרש דדעת רבנו דאידי ואידי חד שיעורא דכל שאין יכול להגיע בשחיי' אחת חשיב הבא מצודה וניצוד אותו וזה דוחק גדול הן מצד הענין בעצמו דנראה לעין כל שאין השיעורי' שוים והן מצד לשון הרמב"ם דמבואר שם בהי"ט מלשון רבנו דאפילו בביברין גדולים (דהיינו שאינו יכול להשיג בשחי' אחת) נמי שרי ליצוד בי"ט כל שאינם גדולים כל כך עד שאומרים הבא מצודה ונצודנו אלא האמת יורה דרכו דרבנו לא ס"ל כפי שיטת התוספות בד"ה הלכה וכו' אלא סובר דהא דארשב"ג במתניתין דשבת זה הכלל מחוסר צידה וכו' ר"ל דאם מחוסר