מרכבת המשנה (חעלמא) - א פג

שמותחין את החוט להחליקו ולפעמים ממרחין אותו בשעוה ולפעמים בלא שעוה והוא הכנה ותיקון לתפירה כדמיון ההגסה לבישול ודלא כפרש"י. (ונקיט בשבת דלא משכחת במזיד והתראה דא"כ בל"ז חייב אם תפר אח"כ)

ה"י הקורע בחמתו וכו' עיין לעיל פ"ח ה"ח. ומש"ר והפותח וכו' עיין בכ"מ בשם הרמ"ך ולדרך רבנו דמפרש משום קורע אין להקשות מהא דתנן הקורע ע"מ לתפור דמשמע לכאורה דלא משכחת קריעה באופן אחר לחיובא. דע"כ לאו דוקא דהא הקורע בחמתו חייב וכן במוחק דנקיט ע"מ לכתוב והמוחק להגיה נמי חייב ע"ש

הי"א המדבק ניירות וכו' המפרשים לא הראו מקומו. ועיין בירושלמי פ' כל כתבי עלה מתניתין דמצילין תיק הספר דקאמר שם דטפלה כגופו דמי וכה"ג לענין תפילין בפ' הקומץ ס"ל לר' יהודא דתפילין של יד שכתבו על ד' עורות צריך לדבקן וחשיב הדיבוק כמו תפירה ובר"פ אלו עוברין משמע דדיבוק ניירות בקולן של סופרים חשיב אומנות ע"ש ועמ"ש לעיל פ"ז ה"ו ומדמה לה רבנו לתופר שהוא מחבר דברים נפרדים ע"י השלישי שהוא החוט וכה"ג בנדון דידן ע"י קולן של סופרים משא"כ בקושר

הי"ב א' נתן את האבן וכו' עיין בתוספות ד"ה ה"ג המצדד וכו' ואין בדבריהם הכרע דכיון דמסתת חשיב גמר מלאכה כ"ש מצדד ואדרבה מדנקיט בברייתא רק תרי גווני בנין דמיצעי ודעילאי אלמא דתתאי לאו משום בונה ואין בנין בלא טיט המחבר. והובאו דברי שמואל כאן דאיירי בבונה קודם פיסקא דמסתת ומכה בפטיש הואיל דמסיק עלה הברייתא דהוית משום בונה. ועיין בתוספות ד"ה וליטעמך וכו' ובתוספתא שבידינו גרסינן כלה מילתא משמיה דר' יוסי ע"ש ומדמקשה מינה בעל הש"ס ש"מ דלא פליגי רבנן עלי' א"נ דהלכתא כוותי' ודלא כמ"ש הרמב"ן. ועיין בש"ש לרשב"א שנמשך אחרי הירושלמי ונדחק בזה והוא לא ראה בגוף התוספתא ע"ש

הי"ג וכן המגבן וכו' עיין במ"מ וכוונתו דיש מפרשים דרבנן פליגי אכלה מילתא דר"א דאף חולב ומחבץ ומגבן הוו משום שבות כמ"ש לעיל פ"ח ה"ז גבי חולב ודלא כמ"ש הלח"מ: ומ"ש רבנו המכניס יד הקרדום וכו' הנה בגמ' אפלגו רב ושמואל בתלת במסתת ובלול ושופתא ובשלשתן חייב רב משום בונה ושמואל משום מכה בפטיש ומצריך להו בעל הש"ס ע"ש דמבואר דמסתת דמי טפי לבונה מלול ולול דמי טפי לבונה משופתא. וא"כ קשה לרבנו דפסק לקמן הח"י דמסתת ה"ל משום מכה בפטיש הואיל דר' יוחנן ס"ל כוותי' דשמואל וכן ריב"ל פ' כלל גדול דף ע"ה האיך פסק בלול ושופתא משום בונה. הן אמת דבתוספות ד"ה אבל בהנך וכו' כתבו דמקמייתא ובתרייתא נמי לא ידעינן מציעתא כוונתם מבוארת דע"כ צריך לומר דאיכא שום סברא דלול דמי טפי לבונה ממסתת ואיצטריך לשמואל או דאיכא שום סברא דשופתא דמי טפי לבונה מלול ואיצטריך לרב וא"כ י"ל לדרך רבנו דלול דמי טפי לבונה ממסתת (וכן משמע קצת לשון הגמרא דגבי מסתת קאמר דרך בנין בכך וגבי לול נקיט לשון דדמי לבנין) הילכך פסק רבנו במסתת כשמואל ובלול כרב. אבל הא ודאי קשה האיך פסק בשופתא כרב דודאי ליכא למימר דגם בשופתא איכא שום סברא דדמי טפי לבונה ממסתת דא"כ ה"ל לבעל הש"ס למעביד צריכות' אליבא דרב גרידא בלאו רבותא דשמואל. ונ"ל דרבנו מתרץ קושיית התוספות ד"ה אבל בהנך הנ"ל בסברא זו דבהכרח כל הנך תלת דמיין קצת לבונה וגם דמיין קצת למכה בפטיש אלא דלענין בונה דמי טפי מסתת והדר לול והדר שופתא אלא דגם לענין מכה בפטיש דמי טפי מסתת מכלהו כמו שהוא האמת לדרך רבנו ולהכי שפיר איצטריך מציעת' הך דלול דסד"א בהנך תרתי הוא דקאמר שמואל משום מכה בפטיש בשופתא משום דלא דמי לבונה משא"כ בלול. ובמסתת אע"ג דדמי טפי לבונה מלול מ"מ הואיל דדמי למכה בפטיש דמיון יותר חזק משא"כ בלול דלא דמי למכה בפטיש כמו לבונה ר"ל דמסתת דמי לבונה ודמי למכה בפטיש טפי ולול אע"ג דלא דמי כ"כ לבונה מ"מ יותר לא דמי למכה בפטיש כנ"ל ובהכי ניחא קושייתנו הנ"ל והא דלא עביד בעל הש"ס כלהו צריכותא אליבא דחד מ"ד משום דפסיקא לי' דלענין בונה הוא דדמי לול טפי משופתא משא"כ לענין מכה בפטיש שקולים הן וא"כ שפיר קשה לרב ל"ל לול דהשתא שופתא משום בונה כ"ש לול כיון דלענין מכה בפטיש שקולים נינהו ולשמואל קשה ל"ל שופתא ולזה הוצרך לחדש דאיצטריך חדא משום רבותא דרב וחדא משום רבותא דשמואל. ותו לא מידי

הי"ד העושה נקב וכו' עיין בכ"מ ובלח"מ ועיין מ"ש לעיל פ"ז ה"ז בשם מהר"ב אשכנזי דלא כלח"מ וגוף הסברא של הלח"מ דחויי' דא"כ בכל הל"ח מלאכות היכא דה"ל גמר מלאכה כמו האופה שהוא גמר מלאכת הפת והאורג יהי' חייב משום מכה מפטיש והאמת יורה דרכו דלא דמי לזומר וצריך לעצים דחייב שתים משום שנמשך מפעולתו ב' מלאכות זריעה וקצירה וכן החותה גחלים שהוא מכבה ומבעיר וכה"ג הזורק חץ והרג אדם ועקר אילן דחייב משום שוחט ומשום קוצר משא"כ העושה פעולה א' הדומה למלאכה מל"ח מלאכות אע"פ שהיא גמר מלאכה אין לחייבו אף משום מכה בפטיש וכן מבואר בירושלמי פ' כלל גדול ר"י ור"ל עבדין הוו בהדא פירקא תלת שנין ופלוג אפקין מיני' ארבעין חסר א' תולדין על כל חדא וחדא מן דאשכחן מיסמוך סמכין הא דלא אשכחן מיסמך עבדוני' משום מכה בפטיש ע"כ ולפ"ז פשוט דלרב דחייב משום בונה אין לחייבו משום מכה בפטיש אע"ג דהוה גמר מלאכה. וגם אין לומר דאף רב מודה דאם התרו בו משום מכה בפטיש גרידא חייב בלול ושופתא אלא במסתת סובר רבנו שהוא דומה למכה בפטיש מצד העצם דכמו שהמכה בפטיש כוונתו להחליק ולרדד הטסין ה"נ המסתת כוונתו להחליק האבן ולא שהדמיון הוא מחמת דה"ל גמר מלאכה הילכך במסתת אינו חייב משום בונה כיון דדמי בעצם למכה בפטיש משא"כ בלול ושופתא