מרכבת המשנה (חעלמא) - א עט

אימא איצטריך קרא למשרי מילה אע"ג דה"ל גוזז אלא ודאי דהחותך עור ובשר מגוף האדם אין ענין לגוזז אלא דוקא דבר הנפרד מגוף כצפורן שער וה"ה יבלת שבעין בהמה והיינו דקאמר במתניתין ואם בכלי כאן וכאן אסור דאין כאן חיוב כנ"ל. ועיין במיי' פ"א מה"קפ הי"א ובלח"מ נתקשה שם וכדי לבאר דברי רבנו ע"פ הסוגיא שבמסכת ערובין צריך אני להרחיב הביאור קצת. דהנה קשה לדרך רבנו דס"ל דליכא חיוב בחתיכת יבלת בכלי א"כ אין הבנה להא דפריך בגמרא ואי רבנן נשקלי' ניהלי' ביד ותפשוט דר"א דאר"א מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב דהא ביבלת דאדם ליכא חיובא. אמנם ראיתי לבעל המאור גירסא אחרת בסוגיין וה"ג ואכתי אי רבנן נשקלי' בכלי תפשוט דר"א דאמר מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב. ולטעמיך נשקלי' ביד. האי מאי אא"ב איתא לדר"א גזירה יד אטו כלי אא"א ליתא לדר"א נשקלי' ניהלי' בין ביד בין בכלי ע"כ וגם לגירסא זו קשה דמאי ענין בכלי חייב ביבלת דאדם וכנ"ל. וגם קשה הא דקאמר אלא לאו ר"א דאמר בעלמא חייב חטאת אלמא דמדמה יבלת דאדם לצפורן. גם קשה קושי' התוספות בד"ה מה לי הוא וכו' לדרך רבנו דמפרש מתניתין ביבלת דאדם לא שייך תירוץ התוספות וקשה מתניתין אברייתא. ונראה ליישב הסוגיא דקשה לפרש"י בד"ה אילימא וכו' וכגון שעלתה לו בשבת דא"א למשקלי' מאתמול וכו' דלפ"ז ה"מ לשנויי דמתניתין דערובין בעלתה לו יבלת בשבת ומתניתין דפסחים ביבלת שהי' מע"ש. ותו דלפי פרש"י דבעלתה בשבת איירי קשה מה שפירש בד"ה ה"ג ואי רבנן וכו' וטעמא דבכלי לא משום דמכשירין לא דחו אב מלאכה וכו' דכיון דא"א לעשותו מאתמול אפילו אב מלאכה שרי דומיא דשחיטתו וזריקתו. ובאמת דבירושלמי פ' אלו דברים מבואר דאפילו בעלתה בשבת מקרי מלאכה שאפשר לעשותו מע"ש וז"ל הרי יבלת שנולדה בשבת. ומשני מין יבלת ראוי לחתוך מאתמול. הרי שחל שביעי שלו בשבת אין ראוי להזות מאתמול. מין הזייה ראויי' להיות מאתמול ע"כ. אך לפי זה קשה מאי האי דקאמר אילימא רבנן וכו' דהא לרבא דס"ל דליכא לאוקים מתניתין דערובין כרבנן לא מתוקמ' נמי ברייתא כרבנן מש"ה הוכרח רש"י לפרש דאיירי שעלתה בשבת ולדרך הירושלמי קשה. ותו קשה לפרש"י בד"ה רבא אמר וכו' אלא מתניתין דקתני שבות וכו' דהא אליבא דר"א בין ביד ובין בכלי איכא חיוב חטאת ולמה חשיב ביד שינוי (ועיין לקמן במ"ש בשם הירושלמי דזבח כאחר דמי אבל לפי מסקנת הירושלמי קשה) וברש"י ד"ה אלו שמשום שבות וכו' נראה שהרגיש בזה ומש"ה כתב אלמא דת"ק משום שבות קאסר להו פי' לפירושו דר"א לדברי הת"ק קאמר דחשוב שבות ביד משא"כ אליבי' דנפשי' אפילו לפי מה דמוקי' רב יוסף ביד לא חשיב שבות ולפ"ז דברי רש"י בד"ה רבא אמר תמוהים. ותו קשה הפרש"י דמאי ס"ד דבעל הש"ס לחלק בין ביד ובין בשיניו וגזר יד אטו כלי ולא גזר שיניו אטו כלי כריהטא דשיקלא וטיריא ובמתניתין דפרק המצניע דף צ"ד משמע דשוים הם. הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכו' לכן נ"ל בביאור הסוגיא לדרך רבנו דודאי מתניתין דערובין הוה ניחא לי' לרבא לאוקים כרבנן ומשום דאין שבות במקדש אפילו שבות שאפשר לעשותו מע"ש ואפילו הכי בכלי אסור אע"ג דליכא חיובא דאורייתא ביבלת דאדם כנ"ל ה"א דס"ל לרבנן דכל היכא דאפשר לשנויי משנינן ותו דבכלי ה"ל שבות גדול כמ"ש התוספות בד"ה הא בלחה וכו' אלא דהוקשה לרבא ממתניתין דפסחים דאסרו רבנן בלחה ביד ולא ניחא לי' לאוקים מתניתין דפסחים במדינה כר' יוסף דסתמא קתני דחתיכת יבלתו אינו דוחה שבת דמשמע אפילו במקדש אלא ודאי דרבנן ס"ל דיש שבות במקדש ומתניתין דערובין כר"א ומשום שינוי והא דנקיט חותכין יבלת במקדש היינו בחברו דאי ע"י עצמו אפילו ביד ה"ל שבות חמור אליבא דר"א כמו בכלי ע"י חברו. והא דקאמר במתני' במקדש אבל לא במדינה לאו משום דאין שבות במקדש אלא ה"ק דבמקדש לצורך הקרבה שרי ובמדינה ר"ל בכהן שאינו עובד אסור וכה"ג צריך לפרש דף ק"ב ע"ב לפי מה דמוקי' מתניתין קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה כר"א ע"ש. ומביא רבא ראיי' לדבריו מברייתא דכהן דאי ס"ד כדרב יוסף דס"ל לרבנן דאין שבות במקדש ומתוקמא ברייתא כרבנן א"כ אפילו איהו נמי דכיון דס"ל לרבנן בעלמא היכא דשייך גזיזה דאורייתא ה"ל ביד רק שבות א"כ אין סברא שיהי' נטילת יבלת בעצמו ביד שבות חמור וע"כ אליבא דר"י מתפרשא מתניתין דחותכין יבלת ביד בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים וקשה הברייתא. אלא ודאי דמתניתין וברייתא ר"א היא ודוקא ע"י אחרים משום דכל היכא דאפשר לשנויי משנינן משא"כ ע"י עצמו אפילו ביד ה"ל שבות חמור דכוותי' בעלמא היכא דשייך גזיזה חייב חטאת לר"א. וקדחה דלעולם כר' יוסף ומתניתין אפילו ע"י עצמו וכרבנן דאין שבות במקדש וברייתא נמי כרבנן והא דנקיט חברו כגון שעלתה לו נשיכה בגבו דא"א ליטול בשיניו בעצמו. ופריך אי רבנן נשקלי' נהלי' בכלי כגירסת בעל המאור הנ"ל א"ו תפשוט דר"א דבכלי ד"ה חייב וה"ל שבות חמור בל"ז ממשנתנו ליכא למידק מדאסר בכלי ש"מ דאיתא לדר"א בן פדת דה"א דהיכא דאפשר לשנויי לשבות יותר קל אף לרבנן משנינן משא"כ לפי מה דאוקים בעלתה לו נשיכה בגבו דמשמע דמתניתין ביבלת בגופו שרי אפילו בעצמו דשבות הותר במקדש ואין לחלק בין שבות לשבות א"כ אי ס"ד דליתא לדר"א אף בכלי שרי אע"ג דחמיר קצת מ"מ אין לחלק בין שבות לשבות. ופריך וליטעמיך נהי נמי דאיתא לדר"א ומש"ה אסור בכלי דה"ל שבות חמור דגזרינן אטו צפורן בכלי או יבלת בהמה דה"ל מלאכה מ"מ אכתי לרבנן לישקלי' ניהלי' ביד ע"י עצמו דאע"ג שאינו יכול ליטול בשיניו נשיכה בגבו אפשר ליטול בידו א"ו דברייתא כר"א ומשום דהיכא דאפשר לשנויי משנינן. ומשני אא"ב איתא לדר"א היינו דגזר יד אטו כלי ע"י עצמו משא"כ ע"י אחר לא גזרינן שניו או ידו אטו כלי דאף בכלי ע"י אחר ובצפורן ליכא חיוב חטאת לרבנן וכן משמעות לשון רבנו דנקיט צפרניו אא"א ליתא לדר"א נשקלי' בין ביד בין בכלי ע"י עצמו דליכא חיוב כלל לרבנן ותו לא מידי. א"נ דה"ק דבעצמו שא"א ליטול בשניו גזרינן שמא לא יוכל ליטול בידו ויטול בכלי משא"כ ע"י חברו דיוכל לקצץ בשניו