מרכבת המשנה (חעלמא) - א עח

דקאמר בגמרא מהו דתימא לשרורי מנא קמכוון דלבונו מקשה אותו קמ"ל דהליבון מרככו אלא דהדר קמיט כשנותנו למים והילכך היכא שלא נתנו למים אחר הליבון חייב משום מבשל עיין פי"ב ה"א. ומ"ש רבנו הממסס את הדונג וכו' בירושלמי ההן דאיין גירקררין משיח כילוס. שרי זיפות. שרי מוסרין ע"כ ופי' שרי ממסס. ורבנו הזכיר פירוש אלו הדברים והם כלם דומיא דכופרא הנזכר בגמרא דנמסין לפי שעה ואח"כ מתקשין מאליהן ואפ"ה חייב משום מבשל

ה"ז וכמה רוחב הסיט וכו' עיין במ"מ ובפי' המשנה לרבנו ולקמן במ"מ הי"ח ועיין בביאורי רש"ל על הסמ"ג ועיין בלח"מ לקמן ה"י ואולי סובר רבנו דהוא קרוב לב' שלישי זרת עצבות ומעט יותר ומ"מ אין לחייבו מיתה אם לא בשיעור ד"ט שוחקות דנפיש פורתא מרוחב הסיט כפול. ומש"ר הטווה וכו' ה"ה התולש צמר מהחי לא חשיב גוזז כמ"ש רבנו בה' מעילה וה"ה לשבת ואע"ג דהתולש כנף מן העוף חייב כבר תירצו בירושלמי פ' כלל גדול דשאני בעוף שזהו דרך גזיזתו

ה"ח וכן החותך יבלת וכו' עיין במ"מ שתמה ע"ז והניח בצ"ע. וכדי לתרץ קושייתו צריך אני להרחיב הדיבור דע דרבנו בפי' המשנה לעירובין מפרש יבלת דמתני' ביבלת שבגוף האדם ודלא כפירש"י דאקרבן תמיד קאי וכן נראה מדברי רבנו פה. ויש ראיי' לדבריו בירושלמי פסחים פ' אלו דברים ובסוף עירובין וז"ל חתיכת יבלתו תמן תנינן חותכין יבלת במקדש וכו' הכא את אמר דוחה והכא את אמר אינו דוחה. ר' סימן וריב"ל בשם בר פדא משום קלקול פייסו' א"ר יוסי והן שהפיסו ע"כ. והפשט מבואר לדרך רבנו דמשני דהך דעירובין דשרי איירי ביבלת של כהן שזכה בפייס כדמסיק ר' יוסי והוא שהפיסו הילכך כי היכי שלא יתקלקל הפייס ויצטרכו להפיס פעם שנית לזה התירו שבות במקדש משא"כ בפסחים דאיירי ביבלת של קרבן פסח לא התירו. ובהכי מתפרש לרבנו הא דאמרן בסוגיין סוף עירובין אלא א"ר יוסף שבות מקדש במקדש התירו וכו' ופירש"י ז"ל שהתמידין וקרבנות צבור במקדש הם מבקרין וכו' ולדרך רבנו ניחא טפי דיבלת של כהנים היא שבות מקדש במקדש שהרי בעלי מומין מותרין ליכנס לעזרה משא"כ פסח בעל מום שאין מעיילין אותו לעזרה במומו עד אחר הביקור. ודע שיש ארבע מיני יבלת המין הראשון הוא יבלת שיש בו עצם וזהו יבלת הנזכר בכתוב והוא מום קבוע בין באדם ובין בבהמה בכ"מ שיהי' בגוף ומנאו רבנו ז"ל בה' ביאת המקדש בתוך חמשים מומין הקבועין באדם ובהמה. המין השני יבלת שבגוף האדם שאין בו עצם והוא הנקרא דלדול ומנאו רבנו פ"ח מה' ביאת המקדש הי"ד בעלי הדלדולין והוא שידלדל העור והבשר או הלחלוחית שיש בעור שנדלדל באיזה מקום שיהי' בגוף ה"ז מום ע"כ והוא מכלל תשעים מומין המיוחדים באדם ובבהמה יבלת כזה כשר לגמרי כמבואר בפ' על אלו מומין. המין השלישי יבלת שבלובן עין ויש בו שער מנאו רבנו בה' איסורי מזבח בכלל כ"ג מומין הקבועין המיוחדים בבהמה ואינו במציאות באדם. המין הרביעי יבלת בלובן העין ואין בו שער מנאו רבנו בכלל הד' חלאים הפסולין משום מבחר נדריך וזה ג"כ אינו שייך באדם. ועיין בתוספות בכורות דל"ח ע"ב בד"ה וסימנך ברקתא דנסתפקו התם אם מום קבוע הוא דבר שמקבל רפואה אלא שאינו מתרפא מאליו א"ד שאינו מקבל תרופה כלל ורצו להכריע דמתרפא מהא דתנן חותכין יבלת בפסח דע"כ היינו שיש בו עצם דה"ל מום קבוע דאי אין בו עצם כשר בבהמה הרי דחתיכתו רפואתו ודחו התוספות דאפשר לומר דאיירי ביבלת שבעין בלא שער ע"ש. ועיין בתוספות גיטין דף ס"ח ע"א ולענ"ד נראה להכריע דמום קבוע איננו יכול להרפא מהא דאיתא בתוספתא פ"ד דבכורות היתה בו יבלת וחתכה אם יש בו עצם ישחט ואם לאו לא ישחט ע"כ הרי בהדיא דלא מהני חתיכה למום קבוע והטעם דבודאי חוזר וצומח. היוצא מזה דיבלת דמסכת ערובין שהוא בכהן בהכרח הוא מין השני הנ"ל דה"ל מום עובר דאין כל הצ' מומין הנ"ל קבועים. ויבלת דמסכת פסחים היינו מין הד' כנ"ל (דאפילו אי חוזר וצומח כיון דלא מפסל אלא ממבחר נדריך שרי בשעת חתיכה) והנה רש"י פי' בבכורות ד"מ דדלדול הוא חתיכת בשר התלוי' כמו בני אדם שיש להם אצל אזניהם רצועות קטנות של בשר וממעי אמן הן. משא"כ דעת רבנו כנ"ל וכן כ' בפי' המשנה ובעלי הדלדולין הן שמתדלדלין מגופן עורות עד שעורותיהן דומין לדוסקיא ע"כ והסמ"ג הביא שני הפירושים. והנראה בכוונת רבנו שהתלתולין שבצד אזנים כפרש"י היינו שומא שאינו פוסל אפילו באדם אלא בעור הפנים ודוקא דלדול שנקלף העור עם מעט בשר או מעט לחלוחית וסופו להתפרק הוא דהוה מום בגוף. ולשון דלדול משמע כפי' רבנו עיין חולין דף קכ"ז האבר והבשר המדולדלין וכו' ה"ד אי דמעלה ארוכה וכו' תנ"ה האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין בחוט השערה וכו'. ולפ"ז נראה דרבנו דפסק כרשב"א דצפורן וציצין שפירשו רובן אם נטלן בכלי פטור ואפילו ביד אסור במקום דליכא צערא ה"ה להך יבלת דבמסכת ערובין שכשחותכו עד מקום שנתפרק ונתדלדל ה"ל דומי' דציצין שפירשו רובן דבודאי אינו חותך היבלת רק עד מקום דיבוק ממש כדי שלא יהי' מום משא"כ ציצין דקולף גם במקום הדבוק הוא דשייך לחלק בין פירשו רובן או לא הילכך פסק רבנו ביבלת דאפילו בכלי אסור ואינו חייב וביד נמי אסור הואיל דביבלת ליכא צערא. (ובס' טל אורות כ' דמדקאמר רשב"א צפורן וציצין שפרשו רובן משמע דביבלת אפילו לא פירשו רובן פטור וזהו דקדוק בלתי מוכרח והנכון כמ"ש) וכן משמע לשון המשנה דערובין דקאמר ואם בכלי כאן וכאן אסור ולא קאמר חייב אלמא דיבלת דאדם אפילו בכלי פטור אבל אסור. אלא דיבלת דפסחים דהיינו יבלת דבהמה שבעין דלא הוה דבר המתפרק אלא שומא בעין וה"ל דומיא דשער וצפורן שהנוטלן בכלי חייב מדאורייתא ולהכי שקיל וטרי בעל הש"ס שלא לאוקים מתניתין דפסחים בלחה בכלי. גם נראה דביבלת דאדם לא שייך גזיזה ד"ת דבמסכת שבת בסוגיא דחובל ומבעיר מדייק מדאיצטריך קרא למשרי מילה ש"מ חובל בעלמא חייב ואי ס"ד דשייך גוזז בדלדול