מרכבת המשנה (חעלמא) - א עה

לא מתוקמא מתניתין כר' יוסי דאליבי' לא שייך כלל מלאכת לישה בדיו וסמנים ומשמע דמשום לישה נגעו בי' מדנקיט כרשינין כנ"ל ולזה דחה אביי דמנ"ל דר"י ס"ל דרק מלאכת גיבול הוא עיקר ולא השריי' ואין במידי דלאו בר גיבול לישה כלל דלמא מודה ר' יוסי דבמידי דלאו בר גיבול חייב אשרייתו משום לישה אלא דפליג בקמח ועפר דשייך בהו גיבול ואין השריי' תכלית כוונתו הילכך פטור אשרייה עד שיגמור הגיבול ומאי אפר עפר ושפיר מתוקמא מתניתין כר' יוסי. וכיון דמסיק בפ' מי שהחשיך מכח הך ברייתא דמורסן דס"ל לר' יוסי דבמידי דלאו בר גיבול לא מחייב אשרייה ואדרבה שרי לכתחלה אלא דגיבול מורסן אסור משום מראות עין וסתם לן תנא כוותי' דר' יוסי ממילא אידחי לי' מילתא דאביי ואקומתא דר' יוסף קיימא ואע"ג דסתם מתניתין דפ"ק כרבי סתמא בתרא דפ' מי שהחשיך עדיף ולזה פסק רבנו כר' יוסי והשמיט כרשינין כפמ"ש לעיל פ"ג ה"ג. ואע"ג שהתוספות דף י"ח בד"ה אבל חילקו בין מורסן לדיו לא ס"ל לרבנו חילוק זה אלא דאביי ור' יוסף לא שמיע להו ברייתא דמורסן. ומה שהקשה התוספות שם מהא דאבעי להו לגבל או לעשן עיון פ"א מה' תפילין ה"ד בדברי רבנו דמעשה דיו שמקבצים עשן שמנים וגובלים בשרף ודבש ועושין מהן רקיקין ומייבשין אותם ובשעת כתיבה שורין את הרקיקין במי עפצין ע"ש. נראה מזה דדיו בר גיבול הוא בתחלת מעשהו אלא דבמתניתין איירי מן השריי' במי עפצים דאז אין ענין לגיבול דהא הוא רוצה שיהא ניתך וראוי לכתיבה ולא לגבלו כמו עיסה ואין מקום לקושיית התוספות לפי פירוש זה. ומה שנדחק הלח"מ ממ"ש ה"ה לקמן פ"ט אין לחוש בזה שכבר העיד ה"ה בעצמו שם שצ"ע ואין פירוש זה עיקר ועמ"ש פכ"א הי"א:

. ומ"ש רבנו ולא בחול הגס המפרשים לא הראו מקום מוצא דין זה. ואפשר שהוציא רבנו מדקיי"ל שעור חול הגס לענין הוצאה כדי לערב עם מלא כף סיד של סיידין ולא קאמר כדי לעשות פי כור אלא ודאי דלא חזי לגיבול וכן משמע בפ' כיסוי הדם דקאמר איזהו חול הגס כל שהיוצר יכול לכתשו אלמא שאין היוצר יכול לגבלו ולעשות ממנו כלי חרס בלא כתישה ומינה דחול הדק עושה ממנו כלי חרס ובר גיבול הוא. ומש"ה נמי אסור לכסות בחול הגס דלאו בר מיגדל צמחים הוא שאין חלקיו מתדבקים ומתגבלים משא"כ בחול הדק ועפר וחול הדק אע"ג דבני גיבול המה מ"מ כיון דעפר חזי לכסוי דם צפור קטן דזוטר שיעורא משיעור פי כור משערין בי' לחומרא. וחול הדק אע"ג דחזי לכיסוי כיון דחזי נמי לזבל כרישא דזוטר טובא חייב אשיעור מועט משא"כ בחול הגס דלא חזי לגבול ולא לכסוי ולא להצמיח בעינן שיעור גדול וכן משמע בירושלמי פ' כלל גדול דגרסינן ההן דחשר (פי' מרקד) גורגובסין מוץ חול עפר חייב משום מרקד. ההן דגבל גורגובסין עפר קלורין מלוגמא סמנים חייב משום לש ע"כ ומדלא נקיט גבי גיבול חול אלמא דלא פסיקא לי' משום שאין גיבול בחול הגס. ומ"ש רבנו והנותן זרע שומשמין עיין לעיל ה"ב ובפ' כיצד מברכין איתא טרימא דשומשמי משמע דבר גיבול הוא ועושין ממנו טרימא. אמנם בתוספתא פי"ג דשבת גרסינן נותנים מים לכלי ובלבד שלא יגבל נותנים שומשמין ואגוזים לתוך הדבש ובלבד שלא יגבל ע"כ. נראה לכאורה לפי המסקנא דבפ' מי שהחשיך כדמסיק הרב המגיד מדקשרי ליתן שומשמין לכתחלה לתוך הדבש אלמא דאף הגיבול אינו אסור אלא מדברי סופרים אבל באמת משמע איפכא דלתוך הדבש הוא דנותנים אבל לתוך המים נתינתן הוא גבילתן וחייב שכל הדברים שעושין מהן שמן דומיא דפשתן הם מתערבים ונתלין זה בזה בנתינת מים לחוד והיינו מש"ר וכל כיוצא בזה אגוזים וכל הנך שמנים דקחשיב במתניתין ר"פ במה מדליקין:

סליק פ"ח מה"ש פרק ט מה"ש

ה"א האופה כגרוגרת עיין פ"ח הט"ו ענין השעורים ומש"ר שיעור המחמם וכו' ושיעור המבשל וכו' עיין בהשגות ודברי הראב"ד נפלאו ממני דמאחר שלא השיג לעיל פ"ח הי"ו על מ"ש רבנו דשיעור המגבל עפר כדי לעשות פי כור כמו שהשיג הרמ"ך אלמא דס"ל להראב"ד כפמ"ש לעיל דאין לדמות מגבל למוציא שופכין כדי לגבל דאין אדם טורח לגבל לעשות פי כור דכיון דחזינן דטרח וגיבל דמי להמוציא טיט מגובל. א"כ אף הכא לא הי' להראב"ד לדמות המבשל סמנים למוציא סמנים שאינם שרויים דשעורו כדי לצבוע בו בגד קטן פי סבכא הואיל שאין אדם טורח לבשל סמנים כדי לצבוע מהן דוגמא לאירא דכיון דטרח ובישל ה"ל שיעורא כדי לצבוע דוגמא לאירא ועיין בגמרא דף ע"ט דקמדמה להו בעל הש"ס אהדדי. אמנם עדיין אין זה מספיק ביישוב דברי רבנו דאכתי הל"ל שיעור כדי לצבוע דוגמא לאירא. ועיין בכ"מ מה שהקשה בשם הרמ"ך ונראה פשוט דמשמע לי' לרבנו דאין ללמוד שעור המחמם מים לרחיצה משיעורי הוצאה שהם כדי לשוף בהם את הקילור או כדי להדיח בהם את המדוכה דאין זה ענין למים חמין. וגם אין סברא לשער בגרוגרת או רביעית כיון דלא לשתיי' קבעי לי' אלא לרחיצה לזה למד רבנו מהא דאר"א בפ' מקום שנהגו אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בט"ב כדרך שאסור ביוה"כ אלמא דרחיצת אבר א' חשוב רחיצה ואפילו אצבע קטנה כמו שהעתיק רבנו בהי"כ ע"ש רפ"ג מהש"ע והא דכתב רבנו כדי לרחוץ בהן אבר קטן דמשמע אבר קטן של גדול ולא דימה אותו רבנו לדין הוצאת שמן דה"ל שעורא כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו. משום דבודאי אינו חייב על החימום אא"כ היד סולדת דכל שאין היס"ב חשוב הפשר ולא חימום והיינו כדי שכרסו של תינוק נכוית בו כמבואר לקמן פכ"ב ה"ד וא"ב **(וא"כ)** אין חמין ראויין לרחיצת קטן בן יומו. וכפי הנראה מדברי רבנו דשיעור שנתן במחמם את המים הוא שיעור בכמות שיהי' כ"כ מים כדי לרחוץ אבר קטן והשיעור באיכות מבואר לקמן פ' כ"ב ה"ד שיהי' כדי שהיס"ב