מרכבת המשנה (חעלמא) - א עד

ה"נ דטורח האיסור מרובה כפירש"י אע"ג דזוטר בשיעורא טרחינן בהתירא ולפ"ז מה שהקשה עוד שם וז"ל אך לפ"ז קשה וכו' אין לו שחר דאי לא הי' צריך לטרוח שנית בחבית לא היה טורח האיסור מרובה ע"ש וטעם האיסור גבי שבת להרמב"ם היינו משום ברירה משא"כ הטור ס"ל כתי' התוס' השני במסכת ביצה די"ד ע"ב ד"ה הבורר ע"ש ובמקום אחר הארכתי

הי"ד אבל מסננין וכו' עיין במ"מ ובלח"מ וז"ל הרשב"א בש"ש ומסננין את היין בסודרין פי' יין עכור דא"א לפרש שמרים דהא יין קתני ואעפ"י שהוא משנה כיון שהוא בורר גמור אסור וגם א"א לומר יין צלול דא"כ אפילו במשמרת נמי שרי כזעירי אלא ע"כ איירי ביין עכור כיון דאפשר למשתיי' הכא **(צ"ל הכין.)** אין כאן משום בורר וכיון דמשני קצת ומסנן בסודרין שרי ע"כ. וכ"כ הר"ן והקשה על רבנו קושיית הלח"מ (ועיין בשלטי הגבורים שדבריו מגומגמין) ומה שהביא הלח"מ ראיי' דע"כ משמרת דברייתא לאו דוקא דאל"כ תקשי ברייתא אמתניתין ובלאו האי דזעירי צריך לאוקי' בין הגתות. יש ליישב דודאי לא שייך למרמי דרשב"א אמתניתין דתנא הוא ופליג כי היכא דפליג נמי ר"א בר"פ תולין משא"כ לזעירי פריך נימא דלא ס"ל כרשב"ג משום דאפשר דהלכה כרשב"ג אף בברייתא. אמנם דברי רבנו נראה דאיירי נמי בעכורין קצת וכדעת הרשב"א שכן כתב כדי שיהי' צלול ביותר אלמא דבעכורין מיירי משא"כ בצלולין ממש פשיטא דמותר לשמר אפילו במשמרת דאינו בורר כלל אמנם לא פסק רבנו כרשב"ג דיין מגתו יהי' מותר אף במשמרת דודאי לא עדיף יין מגתו מיין עכור קצת וצלול משמרים דאפ"ה בסודרין אין ובמשמרת לא אלא דרשב"ג ס"ל כר"א דר"פ תולין דהתם מסיק דמשמר חייב חטאת מתקיף לה רב ששת מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור"א מתיר לכתחלה וקמה הקושיא וא"כ בהכרח למסקנא צריך לאוקמא מתניתין דר"פ תולין ביין צלול משמרים ועכור או ביין מגתו דאסור לרבנן ור"א מתיר ורשב"ג ס"ל כר"א להכי מתיר במשמרת ואנן קיי"ל כרבנן דמתניתין דבעינן שנוי בסודרין וכדומה לו. ובזה מבואר המשך הסוגיא דבל"ז ס"ד דבריש פרקין פליגי ביין עם שמרים ממש ואפ"ה מתיר ר"א לכתחלה ולרבנן אסור משום דשימר אינו חייב חטאת והא דתנן הכא סתמא כרבנן דמסננין את היין בסודרין היינו אפילו ביין עכור עם שמרים ממש. ובהכי הוה ניחא לי' דרשב"ג כר"א אפילו למאי דס"ד דלא איירי ביין מגתו משא"כ לפי מאי דקאמר זעירי דדוקא צלול שרי במשמרת אבל עכורין הצלולין משמרים לא א"כ ע"כ הא דקתני במתני' ומסננין בסודרין קאי אעכורין הצלולין משמרים וא"כ מתוקמ' מתני' דריש פרקין בעכורין הצלולים משמרים דאפ"ה אסור במשמרת ולא פליג ר"א אלא בעכורין קצת משא"כ בשמרים ממש מודה דאסרו שפיר קשה מהך דרשב"ג דמתיר בשמרים ממש במשמרת. ומשני בין הגתות שנו דה"ל דומיא דיין עכור קצת

הט"ו וכן הנוסר וכו' עיין בלח"מ ושכח דברי עצמו מ"ש לעיל פ"ק ה"ד ע"ש ועיין מ"ש לעיל פ"ז ה"ב דאם דעתו ליהנות מעצים המנוסרים אינו חייב משום טוחן אלא משום מחתך עיין לקמן פי"א ה"ז. וענין השיעורין שכתב רבנו נלמד מהתוספתא פ"ג דשבת וז"ל הבורר והטוחן והמרקד והלש והאופה לאכילה כגרוגרת לבהמה כמלא פי הגדי לצבוע כדי לצבוע בו בגד קטן ושאר כל הדברים כשיעור לטומאתן כך שיעור להוציאן ע"כ. ולפ"ז נרא' דשיעור שחיקת תבלין וסמנים כדי לתבל ביצה קלה כשיעורו להוצאה ורבנו סתם הדברים והנה פתח רבנו בנוסר וסיים במחתך משום דשיעור מדקדק עצים כדי לבשל ביצה קלה משא"כ שיעור הנוסר אפשר שיהנה מהנוסר' לכסות בו דם צפור קטן (כדאי' בפ' כיסוי הדם דק"ה) כשיעור הוצאת עפר ואפר לקמן פי"ח הי"א כיון דמכסין בנסורת של חרשין אבל המדקדק דלא חזי לכיסוי ה"ל שיעורי' כנזכר בהוצאה כדי לבשל ביצה קלה ומתכת חייב בכ"ש

הי"ו המרקד והלש וכו' השעורין הללו למד רבנו מהתוספתא כנ"ל הט"ו ומ"ש הכ"מ בשם הרמ"ך אומר אני דתיובתא קמותיב וסיוע קמסייע לרבנו דמה דמיון למוציא שופכין כדי לגבל שאין אדם טורח וכו' לנדון דידן שמגבל ודמי למוציא טיט מגובל. ואפשר נמי דהמוציא שופכין ומתכוון לגבל פי כור חייב ובסתמא הוא דבעינן רביעי' עיין פי"ח הו"ז. ומ"ש רבנו ואין גיבול באפר עיין בהשגות ובלח"מ האריך מאד. ועיין בלשון התוספתא הבאתיה לעיל ריש פ"ג ובמה שכתבתי שם בדעת רבנו ע"ש. ולפי מ"ש שם אי אפשר להשוות מסקנא דפ' מי שהחשיך עם דברי אביי דבסוגיין די"ח כמו שעלה על דעת הלח"מ דהא ע"כ צ"ל דס"ל לאביי דבמידי דלאו בר גיבול חייב משום לש בשריי' בעלמא לרבי דהא בכרשינין לא שייך צובע. אלא דודאי פסיקא לי' לבעל הש"ס דמתני' איירי משום איסור לישה מדנקיט כרשינין ולהכי מוקים לה רב יוסף כרבי דמשמע לי' דפלוגתא דרבי ור"י במהות מלאכת הלישה דלרבי עיקר המלאכה השרייה ולא הגיבול הילכך א' נתן את הקמח וא' נתן את המים ובא השלישי וגיבל השני חייב והשלישי פטור כמ"ש הרא"ש בפ' המביא ע"ש והילכך ס"ל לרבי דשייך לישה אפילו בדבר שאינו מתגבל כיון דהחיוב על השרייה כדמחייב רבי בשריית האפר דלאו בר גיבול לפי גירסת ר"י ור' יוסי פליג וס"ל דעיקר מלאכת הלישה הוה הגיבול ואין השרייה מלאכה כלל ודלא כמ"ש הרא"ש בפ' המביא אלא דבדבר שאינו מתגבל ליכא חיוב לישה כלל והא דקאמר ר' יוסי לפי גירסת ר' יוסף בהך ברייתא דאפר דאינו חייב עד שיגבל דמשמע הא גיבל חייב. לאו ברייתא בפ"ע היא כמו שהבין הרא"ש אלא סיפא דברייתא דקמח כפי גירסת התוספתא הנ"ל ור' יוסי פליג אתרווייהו כחדא וה"ק דאינו חייב משום לישה עד שיגבל וממילא בקמח כשיגבל חייב ובאפר לעולם פטור כיון דא"א לגבל דלאו בר גיבול הוא (דלפי הנראה דברייתא בפ"ע היא קשה היאך קאמר ר"י עד שיגבל מה שהוא אינו במציאות דהא לאו בר גיבול הוא) ומש"ה