מרכבת המשנה (חעלמא) - א עב

ממש אלא במקצת כמבואר לעיל פ"ז משא"כ דגים דלא הוה גידולי קרקע כלל הוא דלא שייך בהו דישה כלל. ומש"ה כ"ר דחולב הוא תולדה דמפרק ואע"ג דבירושלמי משמע דחובל הוא תולדה דשוחט הכניס רבנו חובל דומיא דחולב מסוגיא דשבת דע"ה הצד חלזון ופוצעו וכו' ע"ש בתוספות ד"ה כי היכי וכו' שהקשו דנהי דלא מחייב משום שוחט דכל כמה דאית בי' נשמה וכו' אכתי לחייב משום חובל ותירצו בדוחק דדם חלזון מפקיד פקיד. ולדרך רבנו מרווח דבאמת ר"י קא חשיב חובל דהיינו פציעה ולרבנן אין חובל בדגים שאינם גידולי קרקע ועיין בתוספות דף ק"ו בד"ה חוץ מחובל ובתוס' כתובות דף ס' ד"ה מפרק וכו'. ודחה רבנו הירושלמי מחמת סוגי' הבבלית הנ"ל דמכרעא דחובל משום דש. ועיין בכ"מ בשם הרמ"ך ומה שרצה ליישב קושיית התוספות הנ"ל דחבורת חלזון חוזרת. זה ליתא דהא מבואר במסכת חולין דכל שיש לו עור לא הדר בריא כמ"ש התוספות בד"ה כי היכי הנ"ל והרי חלזון שהוא דג כמבואר במיי' ה' ציצית יש לו עור כמבואר בשבת דף ק"ח. ומה שהקשה הרמ"ך לדרך רבנו דחולב משום דש וה"ה לחובל א"כ אמאי פטור החובל בשאר שקצים ורמשים ויצא מהם דם ואי משום דהדר בריא לא גרע מחולב דחוזר. י"ל לדעת רבנו דכל שאין לו עור לא הוה תולדה דמפרק כלל דהיינו שמפרק את הגרעין מקליפתו הילכך בעינן עכ"פ שיהי' לו עור וכל ב"ח שיש לו עור כל שנצרר הדם אע"פ שלא יצאה ה"ל תולדת המפרק דסופו לצאת. ודחה רבנו הך ברייתא דבמסכת חולין מהלכתא דסתמא דמתניתין ר"פ ח' שרצים משמע דבאינך אפילו יצא דם פטור. וגם מדפריך בפשיטות מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית להו עור אלמא דבלית להו עור אפילו יצא דם פטור דאל"כ הל"ל מדקתני החובל בהן חייב ושאר שקצים ורמשים פטור אלמא דבנצרר הדם ולא יצא עסקינן ואפ"ה בח' שרצים חייב אלמא דאית להו עור. ותו מדמדייק התם ושאר שקצים פטור הא הורגן חייב ולא מדייק הא יצא מהן דם חייב וע"כ הך ברייתא דחולין איירי לענין מכות מרדות מדבריהם דביצא מהן דם פטור אבל אסור: ומש"ר ואינו חייב וכו' עיין בהשגות ולכאורה תמוה כיון דמפורש בברייתא החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת וברייתא זו מסייעא לדעת רבנו ואולי שהראב"ד מפרש דכגרוגרת קאי רק אמגבן דסמיך לי' ודוחק. וכיון דחזינן דשיעור חולב דדישה אינו כשיעור הוצאה א"כ ה"ה לשיעור חובל אין אנו למדים משיעור הוצאה. וכל עיקר שיעור דישה כגרוגרת לא למדנו אלא מברייתא זו

ה"ח אבל החובל בחברו וכו' עיין במ"מ שכתב וה"ה בחובל בבהמת חברו להנקם. ואני אומר שדיבר רבנו בהוה דדרך הוא לחבול בחברו להנקם דאע"פ שהוא יודע שיהי' מחוייב לשלם לו דמי חבלתו סבור וקיבל משא"כ בחובל בבהמת חברו דלא שייך נקמה דאי החבלה במקום שאינו מפסיד לבהמה אין זה נקמה ואם חובל בדוכתא דהוה מומא הרי מחוייב להכשיר נזקו ואין כאן נקמה. ומש"ה נמי לא כ' רבנו לקמן פי"ב השורף טליתו של חבירו דכה"ג אין כאן נקמה אלא במבעיר גדישו של חבירו והשורף דירתו דפטור על טמון באש. ודין הקורע בחמתו שייך אפילו בבגד של עצמו. ובגוף פי' הראב"ד וכה"ג מי שרי וה"ל מקלקל תמהתי דלמה לי' להדר אחר איסור קורע בחמתו תיפוק לי' דאפילו קורע למרמי אימתי' להוי מקלקל מחמת איסור שבת ולפ"ז כל המלאכות בשבת להוו קלקול ואין לומר דכל מלאכה שהיא תיקון בחול חייב עלה בשבת דא"כ המבשל בשר בחלב והחורש בשור וחמור בשבת או הזורע כלאים להוי מקלקל ואנן תנן במסכת מכות דיש חורש תלם א' וחייב עלה משום שמנה לאוין וחד מינייהו י"ט ובברייתא המבשל גיד וכו' בי"ט. וצריך לחלק דבשאר מלאכות דה"ל תיקון גמור חייב משא"כ הכא דה"ל קלקול אלא דאנו באין לכנותו בשם תיקון לפי שהוא הפסת דעת לו וכיון שיש כאן איסור אין כאן הפסת דעת אלא דאכתי קשה דאין כאן הפסת דעת מחמת איסור שבת. אמנם מלשון רש"י שכ' שהרי מרגיל את יצרו וכו' נראה לפרש דאין הקלקול מצד האיסור אלא מצד עצמו דמאחר שהוא מרגיל את יצרו אין זה נחת לו מה שמשקיט כעסו לפי שעה וקלקולו יתר על תיקונו לקנות מדת הכעס ולפ"ז עיקר הקושיא מסיומא דברייתא היום אומר לו עשה כך וכו' ובזה נשמר רש"י מקושיא הנ"ל אך אכתי אין זה מספיק דכל מלאכה שהיא תיקון בשעתו וקלקול לאחר זמן יהא פטור וא"כ מי שטעה ותפר בגד באופן שלאחר זמן צריך לתפור באופן אחר יהא פטור וזה דבר אשר לא שמענו וגם דחוק לשון הגמ' וכה"ג מי שרי דהל"ל וכה"ג מי הוה תיקון אלא מחוורתא כפי פי' הרב המגיד לדרך רבנו

ה"ט לפיכך החובל וכו' וא' החובל וכו' עיין לעיל מ"ש ה"ז ודע דלפי הנראה דמודה רבנו דהשוחט וצריך לדם היוצא בשעת שחיטה דחייב משום חובל כפי משמעות הירושלמי דכן מוכח דשוחט וחובל שייכי אהדדי מהא דאמרינן בכתובות ד"ז ר"פ משמי' דרבא שרי למבעל לכתחלה בי"ט מתוך שהותרה חבורה לצורך ופירש"י שחיטה ע"ש. ואולי בנצרר הדם מודה רבנו דמשום נטילת נשמה נגעו בי' ואין הטעם משום דסוף הדם לצאת ויתננו לכלבו ואע"ג דלפ"ז נצרר הדם אין כאן מקומו אלא לקמן גבי מלאכת שחיטה השלים רבנו כאן כל דיני חובל. ונסתפקתי לדרך רבנו דהקורע בחמתו אע"ג דעביד איסורא חשיב מתקן לפ"ז הצורם אוזן הבכור בשבת בזמן הזה להתירו באכילה או בזמן הבית להתירו לזרים אי חייב משום חובל באין צריך לדמו

ה"י והחולב לתוך האוכל וכו' עיין במ"מ ועיין ברי"ף ורמב"ן ורז"ה ור"ן באריכות ובש"ש להרשב"א ומה שנ"ל ביישוב דעת רבנו דמפרש דוקיא דרב חסדא דוקא בשבת משא"כ בי"ט אף לתוך הקערה מותר שדרך החלב להחמיץ וה"ל מלאכה שא"א לעשותה מעי"ט כמו שנזכר סברא זו בדבריהם מיהו סובר רבנו דהיינו דוקא אליבא דשמואל דל"ל מוקצה אבל לדידן דקיי"ל מוקצה מחמת איסור בב"ח ופירות האסורים באכילה הילכך אפילו לתוך הקדרה