מרכבת המשנה (חעלמא) - א סט

כר' יהודא היינו משום דקתני סיפא לא יחוף בהם שערו אבל רישא ד"ה היא ואף ר"ש מודה דאסור משום מראית עין ורש"י ז"ל בפ' במה טומנין מפרש דגרתקון גריר והוה פ"ר ולשון הברייתא משמע דאיסורא קתני ולא חיובא גם פרש"י התם דגרתקון אסור משום ממחק ודעת רבנו דאין מיחוק בכלים אלא בעורות כמבואר לקמן פי"א ה"ו ע"ש. ולא שייך בזה טוחן כמ"ש לעיל ה"ב

ה"ו וכן לכל מלאכה ומלאכה מאלו האבות יש להן תולדות בירושלמי פ' כלל גדול יתר עליהן הושטה (פי' דחשיב מושיט למלאכה בפ"ע) ולמה לא תנינתה עמהון כל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדו' ועוד שם ר"ש בעי תולדו' העימור איזו היא וכו' ומכל זה משמע דאין לך מלאכה שאין לה תולדה וכן תראה לקמן שרבנו מחפש בכל מלאכה ומלאכה תולדה דידה ובמקום שמצאה מבואר בדברי רז"ל כתבה ובמקום שלא נמצא בביאור המציא רבנו תולדה מדעתי' דנפשי' כאשר אני עתיד להעיר על כל תולדה ותולדה במקומה

ה"ז א"כ מה הפרש וכו' עיין לעיל ה"ב ומ"ש ואם עשה אב ותולדותיו וכו' לשון רבנו פ"ז מה' שגגות ה"ו עשה תולדות של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם א' יראה לי שהוא חייב ב' חטאת. ונשאל הר"א בנו של רבנו. דלמה כ' רבנו לשון יראה לי והוא גמרא ערוכה ריש מסכת בבא קמא ובפ' הזורק וכל מה שתירצו שם מפרשי דבריו דחוק. ובשו"ת מהר"ב אשכנזי תירץ דסד"א דהא דקאמר בגמרא א"נ שתי תולדות בהדי הדדי חייב שתים היינו דוקא בשתי תולדות של שני אבות שאינם דומים זה לזה כמו ד"מ שהשקה צמחים ותלש משא"כ ב' תולדות דדמיין אהדדי כמו המחבץ שהוא תולד' בורר. והבורר שמרים מתוך המשקין שהיא תולד' מרקד אליבא דר"ז בפ' תולין ה"א דאינו חייב אלא א' כיון דזורה ובורר ומרקד דמיין אהדדי אלא משום דהוו במשכן חשיבי כנ"ל ה"ב הילכך אינו חייב ב' אלא אאבות משא"כ תולדותיהן כיון שענין א' הם אפשר דאינו חייב אלא א' ולזה כ' רבנו יראה לי דתולדותיהן כיוצא בהן למחלקות האבות וחייב שתים ע"כ. ויש להמתיק טפי כגון שד"מ שף לשון של מתכות להנו' מנסור' ואח"כ שף לשון אחר להחליקה דאע"ג שהכל פעולה א' ממש מ"מ חייב שתים משום טוחן ומשום מכה בפטיש ואפשר להעמיס זה בלשון רבנו שעשה תולדה א' שהוא של אב זה ושל אב זה. גם אפשר לומר אחר שנדקדק בלשון רבנו שכ' תולדות של אב זה לשון רבים ותולדה של אב זה לשון יחיד דודאי משכחת לי' שני שגגות בתולדה או ששגג במלאכה כלה ולא ידע האב והתולדה א"נ שידע האב ושגג בתולדה. ובאופן הראשון מבואר דאם עשה הרבה תולדות של אב אחד שאינו חייב אלא א' כמ"ש שם רבנו קודם לזה בדרך ואצ"ל משא"כ מי שידע האב דטחינה אסור ושגג וחתך ירק תלוש ושף לשון של מתכות שלא ידע שהן תולדות טחינה אפשר כה"ג סד"א דחייב שתים ונוסף ע"ז כששף עוד לשון של מתכות להחליקה וידע שמכה בפטיש אסור אך שלא ידע ששף תולדת מכה בפטיש סד"א דהנהו תרי שיפה שייכי אהדדי קמ"ל רבנו דאחיתוך ירק ושיפה חייב א' ואשיפה להחליק חייב א' אע"פ שידע האבות דאין משגיחין כלל בשגג' התולדו' ובתר האבות גרירי. ויש להסתפק במי שעשה ב' תולדות של אב א' א' בשגגת שבת וא' בשגגת מלאכות ועשה תולדה של אב אחר בשגגת שבת אם נימא טחינה גוררת טחינה ואינו חייב אלא א' א"ד כיון דס"ס עשה ב' תולדות נפרדות א' בשגגת שבת וא' בשגגת מלאכות יהי' חייב שתים:. ועיין פ"ז מה' שגגות ה"י שנתקשו שם טובא בדברי רבנו ונ"ל דודאי בבא לימלך אפילו ידיעו' גרידא מחלקות דהרי המפריש על חלב שאכל היום לא יביאנו על חלב שאכל למחר כמבואר פ"ג מה' שגגות ה"ג מיהו אם הביא והי' בדעתו שיתכפר בו על כל חטאיו בהעלם זה אפילו לא נודע לו עד אחר כפרה כיפר בדיעבד ע"ש פ"ו ה"ט שיישבתי בטוב טעם דעת **(ודעת.)**

ה"ח ואפילו עשה הל"ט וכו' עיין בפ"ז מה' שגגות ה"ג שנשאל הר"א בנו של רבנו על לשון זה דא"כ דידע לי' לשבת במאי והאריכו שם ובלח"מ שם האריך ואשתמיטתהו לשון רבנו כאן כגון ששכח שאלו המלאכות אסורות דמשמע בהדיא דאפילו לא ידע לי' לשבת בלאו אפ"ה חייב על כל א' וא'. אמנם נ"ל דלק"מ דכיון דרבנו פסק דתחומין י"ב מיל דאורייתא עיין לקמן פכ"ז שפיר י"ל דידע לי' בתחומין די"ב מיל ועמ"ש ר"פ כ"ז ביישוב הסוגיא

ה"ט העושה מלאכות הרבה וכו' עיין פ"ז מה' שגגות ה"ח שהאריך שם הלח"מ והניח דברי רבנו בצ"ע. ועיין בפי' המשנה לרבנו ס"פ אמרו לו דפסק כר"ח דזדון שבת ושגגת מלאכות אפילו ר"ע ס"ל דכגופין דמי כאלו בא על ב' נשים נדות שמעשה הבעילה א' היא ואפ"ה הגופין מחלקין ה"נ שבתות כגופין דמי כי קמבעי לי' לר"ע שגגת שבת וזדון מלאכות דלא שייך כגופין דמי כיון שנעלם ממנו ולא ידע שהוא שבת הוה להו כיום א' ומספקא לי' אי ימים שבינתים מחלקין ופשיט לי' ר"א מנדה שבעלה וראתה וטבלה וחזר ובא עליה דהימים שבינתיים מחלקין. ומסיים שם ואינה הלכה אלא הואיל ואין שם ידיעה בינתיים אינו חייב אלא א'. ופשוט דזה מוסב אשלפני פניו דהך דגופין מחלקין בשגגת מלאכות אינה הלכה מחמת מתני' דפ' כלל גדול משא"כ הך דימים שבינתים מחלקין בשגגת שבת ליכא מאן דפליג וא"כ מפרש רבנו מתני' כר' חסדא הואיל דשמואל תני נדה. ולא פסק כר"ע משום דפשטא דסתמא ד"פ כלל גדול מסייעא לרבא ותירוץ רש"י בד"ה רב חסדא דחוק. אמנם רבנו נראה שתירץ קושיית רש"י באופן אחר דר"ח מחלק בין מלאכה א' ממש ובין מלאכות הרבה מעין מלאכה וסתמא דפ' כלל גדול במלאכה א' ממש דלא דמי לב' נשים נדות משא"כ ר"ע דמיירי ממלאכות הרבה מעין מלאכה דהוה ממש דומי' דב' נשים נדות שמעשה הבעילה א' ומ"מ בגופים שונים והא דקאמר ר"ח מנא אמינא לה משום דמדמה ב' אותיות למלאכות