מרכבת המשנה (חעלמא) - א סה

מכירה ועייל משכון (ונקיט רבנו תיבת בשבת משום דאין הוצאה בי"ט

ה"כ הנותן אגרת וכו' עיין בכ"מ באריכות ונראה מדבריו שהבין דפירוש עד שיגיע לביתו שבדברי ב"ש ר"ל לבית הבי דואר והא ליתא דבודאי לא עדיף הבי דואר מקציצה וב"ש פליגי אפילו בקצץ עיין בתוספות ד"ה אח"כ קצץ וכו' והא דקאמרי ב"ש עד שיגיע לביתו ר"ל לבית זה שנשתלח לו האגרת ממש אלא דאליבא דב"ה במקום דשכיח בי דואר תכף כשיגיע האגרת ליד הבי דואר ה"ל קציצה כידוע היום בכל מקום שיש שם בי דואר יש קצבה כמה ליתן בעד האגרת לפי מרחק המקום ולפי גודל האגרת. וגם כל השיקלא וטיריא של הכ"מ אי ידוע בי דואר או לא לא נהירא דודאי הכל איירי בידוע מקום דירה של הבי דואר אלא שמא לא ימצא השליח את הבי דואר במקום דירתו אלא בבית הסמוך לחומה שהולך לשם הלכך בעינן שיגיע קודם חשכה לבית הסמוך לחומה שהוא המקום היותר רחוק שיש לחוש. גם מה שדקדק הכ"מ לשון מדינה ידוע לכל בקי בלשון הקדש ששם מדינה איננו שם מחוז אלא שם עיר מוקפת חומה וראשיית שבתוך ערי שליט אחד ודרך הבי דואר להיות במקומות ראשיים. וכל מ"ש הכ"מ בזה לא מחוור ועיין בסמ"ע סי' י"א סי"ב. היוצא מזה דלא כמג"א סי' רמ"ז סק"ו ע"ש

הכ"א ואפילו אמר לו הניחן וכו' עיין במ"מ שכ' ואין בזה שום איסור וכו' ונ"ל דקמ"ל רבנו רבותא דעכו"ם שהביא חפצים מר"ה דכשאומר לו ישראל להניחם דהיינו הנחה וחלק ממלאכת הוצאה אלא הואיל דעכו"ם בדנפשי' קטרח שרי דאין העכו"ם מצווה על שבת

הכ"ה וקדש עליו היום כ' הכ"מ מדברי רבנו שכ' וקדש עליו היום נראה דסובר וכו' אין צריך לדייק דמפורש בדברי רבנו ואע"פ שנתנו לו מחשכה מותר. ומש"ר בד"א בכיסו וכו' עיין בפ"כ באריכות ועיין בדברי רבנו לקמן פי"ט הט"ו והי"ז במ"ש שם ועמ"ש פי"ג הי"ב ועיין בפי"ט הכ"ד דכ' שם ה"ה שדעת רבנו דאפילו בדבר הרשות מותר לטלטל פחות פחות מד"א ובאמת זה אינו כמ"ש לקמן פי"ט הכ"ד ע"ש והאמת יורה דרכו דבדבר הרשות אסור לטלטל פחות פחות מד"א והא דכ' רבנו בפי"ב דנותן אדם לחברו וכן חברו לחברו לאו כשכוונת הראשון שיתן השני לשלישי אלא כשאין כוונת הראשון אלא ליתנו לשני ואח"כ רוצה השני מדעתי' דנפשי' ליתן לשלישי והשלישי מדעתי' דנפשי' נותן לרביעי אבל במתכוון לכתחלה להעביר החפץ פחות פחות מד"א אסור בין באדם אחד בין ע"י הרבה בני אדם ולזה דקדק רבנו בפי"ב וכתב וכן חברו לחברו ולא כ' וחברו לחברו ע"ש ולא שרי לטלטל פחות פחות מד"א אלא דוקא בשעת הדחק או במקום מצוה ועיין בתוספות כירה דמ"ד ד"ה מתוך וכו' וכה"ג מחלק רבנו בין בהול דמציאה לבהול דכיסו דהואיל דעל כיסו בהול טובא גזרו בח"י דבר דמי שהחשיך אסור לטלטל פחות פחות מד"א כשאר שעת הדחק דומיא דמציאה אלא נותן לנכרי דע"כ גזרת מי שהחשיך הוא חומרא אלא דאם א"א באופן אחר אז אף בכיסו מוליכו פחות פחות מד"א משא"כ במציא' הוה איפכא דכיון דאינו בהול כ"כ טפי יש להתיר טלטול פחות פחות מד"א דקיל והותר לצורך ואין אנו מתירין אמירה לעכו"ם דחמירי. ובמציאה דבאה לידו נמי כיון דהוה בעיא דלא אפשטה החמיר רבנו לענין אמירה לעכו"ם ולא שרי אלא טלטול פ"פ מד"א. ומה שהקשה הרמ"ך דטלטול פ"פ מד"א איכא נמי שבות דמוקצה י"ל דשבות דאמירה לעכו"ם חמיר תדע דהא ספיקו אסור כנ"ל הי"ז ולעיל ה"ו בחלילין ותו דמאן יימר דאיירי ממציאה שהוא מוקצה ועיין במ"מ מ"ש בשם הרשב"א ועיין עוד לקמן פי"ב ופי"ט ופ"כ

הכ"ד פירות שיצאו חוץ לתחום וכו' עיין בהשגות ומ"מ ולח"מ ובמ"ע. והנה דרך המ"מ דחוק לשבש הגירסא ואפילו לפי גירסתו דגריס ההוא בשבת הוא כיון דבהכרח לאו משום מעביר בר"ה אסרו אלא משום תחומין כמו שהעלה ה"ה דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"כ בדין הוא דאף בי"ט אסורים כמו בשבת. ועיין בלח"מ שיש ט"ס בדבריו מ"ש ואם הם מותרים וכו' ונראה שרבנו סמך על מ"ש כאן כיון דבשבת (מותרים כ"ש בי"ט) ונהפוך הוא דהא בהי"ט איירי רבנו ביצאו וחזרו במזיד דאסורים בשבת וצ"ל ואם הם אסורים וכו' כיון דבשבת הם אסורים ה"ה בי"ט. וכוונתו להוכיח דדעת רבנו דבי"ט נמי אסורים באכילה אע"ג שלא הפסידו מקומן וסמך רבנו שם על מ"ש כאן. גם הקשה דאי ס"ד דבי"ט אסורים באכילה ולא התיר ר"פ אלא לטלטל אמאי לא משני בגמרא התם לאכילה הכא לתחומין ולא תירץ קושיא זו והכלל שדבריו מגומגמין. ובודאי דעת רבנו שבי"ט מותרים באכילה דאי ס"ד שאסורים באכילה ממילא ה"ל מוקצה ואסורים בטלטול וכ"ש דהפסידו מקומן כדלקמן פכ"ה הי"ט ועיין בט"ז א"ח ס"ס ת"ה וא"כ הקושיא במקומה עומדת דמ"ש דבי"ט מותרים באכילה ובשבת אסורים. וי"ל לפי גי' ה"ה דודאי בשבת אסורים באכילה משום מעביר בר"ה ודוקא ביצאו חוץ לתחום שהרי מחמת החזרה באיסור נראים לאכילה דבעודן חוץ לתחום לא היה יכול לאכול הפירות שהרי הוא לא היה יכול לילך למקום הפירות משום איסור תחומין ולא היה יכול להביא הפירות לכאן משום איסור תחומין ואיסור העברה הילכך החזרה הזו מכשירתן לאכול והואיל שנעשה בחזרה זו איסור דאורייתא דהעברה במזיד אסורים באכילה משא"כ ביצאו לר"ה (כמו שבאמת הגירסא בירושלמי) וחזרו אע"פ שנעשה בחזרתן איסור דאורייתא מ"מ אין החזרה הזו מכשירתן לאכילה דהא היה יכול לילך לר"ה ולאכלם במקומן שם. אבל בי"ט דליכא איסור מעביר רק איסור תחומין דרבנן אע"פ שהחזרה מכשירתן לאכילה מ"מ לא נאסרו באכילה דלית לי' לרבנו כתירוץ התוספות בד"ה במזיד אלא דלא גרע מהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר באיסור תחומין דקיל כנ"ל לישב גירסת הרב המגיד. וכדי ליישב דברי רבנו לפי גירסתנו נ"ל דרבנו מפרש במקומן