מרכבת המשנה (חעלמא) - א נא

בסוף שמעתין דמצטמק ויפה לו אסור וההיא ע"כ בשהייה דליכא למימר דלהחזיר בשאגו"ק יהיה מותר מצטמק ורע לו מדמייתי סייעתא לרב ששת בסמוך דאמר מחזירין ואפילו בשבת מההיא דר"א רבה שהעלו לו קומקמין של חמין ואם איתא דלהחזיר שרי באג"וק מצטמק ורע לו היאך אייתי סייעתא דלמא התם הוא בחמין שהוחמו כל צרכן ושרי אפילו באגו"ק אבל במתני' דאיירי במצטמק ויפה לו לעולם אסור אפילו בגו"ק ע"כ. ומדלא הביא הרי"ף הך ראייה אלמא דס"ל דבאמת איירי להחזיר והא דמייתי לקמן ראיי' מעובדא דר"א רבה משום דידוע להש"ס דהוה לא הוחמו כל צרכן. א"נ דהך דר"א היתה באג"וק ומייתי סייעתא דכי היכי דהוחמו כ"צ שמותר לשהות באג"וק מותר להחזיר ה"ה מצטמק ויפה לו בג"וק דמותר לשהות מותר להחזיר. ולפמ"ש ניחא בפשיטות דהוקשה להראב"ד לשון כל שמותר וכו' דסובר דאפילו באג"וק מותר להחזיר מצטמק ורע לו, ומש"ר והוא שלא הניח וכו' עיין במ"מ ובכ"מ בשם הרמ"ך ורבנו סמך אפשטא דמלתא דר' תדאי כיון דלישנא קמא דאביי מסייע דעג"ק לעולם אסור ה"ל לישנא בתרא יחידאה ולענין עודן בידו ה"ל לישנא קמא יחידאה וכן בירושלמי לא חילק ויש סיוע לזה מסוגי' דפ' במה טומנין ד"נ ע"ב א"ר אבא הכל מודים שאם נתקלקל הגומא וכו' ומסיק בחוששין פליגי ופרש"י בגיזי צמר ומשום מוקצה ורבנו מפרש בפי' המשנה משום הטמנה חדשה ואפילו במידי דלאו מוקצה. ומדמה רבנו חזרה דשהייה לחזרה דהטמנה. (אלא דבשהייה לא שייך קלקול הגומא) וכי היכי דבנתן עג"ק או לדעת אביי באין דעתו להחזיר ה"ה להטמנה. וא"כ קשה האיך קאמרו רבנן דאין חוששין כיון דמודים דאם נתקלקל אין מחזירין. א"כ הרי אין דעתו להחזיר בודאי כי שמא יתקלקל הגומא וא"כ בל"ז אסור להחזיר מחמת שאין בדעתו ודוחק לחלק בין בדעתו להחזיר בודאי או מספק דא"כ הל"ל בדעתו שלא להחזיר וצ"ל לאביי דלאו בחוששין פליגי ולפי מה דקיי"ל בחוששין פליגי נדחו דברי אביי. ומש"ר וכל שאין מחזירין וכו' עיין לעיל ה"ח. ומ"ש ה"ה די"א דסומכין לכופח גו"ק ועיין לעיל ה"ז בכ"מ בשם הרמ"ך והנכון כדעת רבנו דע"כ אביי ס"ל דאין סומכין לכופח גו"ק מדלא נקיט במתני' כופח ג"וק ה"ז ככירה וכו' וכן בברייתא נקיט קש וגבבא ולא נקיט ג"וק לרבותא דהו"ל ודאי רבותא טפי כר' אדא דקיי"ל כוותיה ואפילו לאביי עכ"פ שקולים הן. והרמ"ך לשיטתו דס"ל קש וגבבא הוה רבותא טפי ודלא כר' אדא בר אהבה כמ"ש הכ"מ בשמו לעיל ה"ה. והנה מסוגיא זו יש השגה על הרז"ה שפסק כחנניא עיין לעיל ה"ח שסובר דבתנור אסור אפילו להשהות וכן דייק סתם לישנא דחנניא דלא כמ"ש התוספות בד"ה תנור אלא דלא יתן דתנור בין לשהות ובין להחזיר ולפ"ז מאי קושיא דאביי דלמא ה"ק הרי הוא כתנור לענין שהייה אבל לעולם דלסמוך שרי בחזרה גבי תנור א"ו יש הוכחה דלית הלכתא כחנניא. ותו דאכתי מנ"ל דסומכין בתנור שהסיקוהו בקש וגבבא דלמא ה"ק הרי הוא כתנור שהוסק בגפת ועצים דאין סומכין ולעולם בקש וגבבא סומכין אף בתנור והא דקתני רישא ה"ז ככירה היינו לענין שהייה וחזרה א"ו כמ"ש. משא"כ לדעת התוספות דמשהין בתנור ניחא מה שפסקו כחנניא דבתנור אין חילוק בין קש וגבבא לגפת ועצים מדלא חילקה מתני' בתנור על דרך שחילקה בכירה וכופח

הי"א אסור להכניס וכו' עיין בהשגות ומ"מ וכ"מ ולח"מ. ומה שנ"ל פשוט בדברי רבנו דאין הגסה אלא בקדרה שפותה אצל האש שבהגסה זו מהפך מה שבקדרה ומקרב אותו חלק שהיה רחוק מן האש להיות קרוב לאש וממהר להתבשל וכה"ג לא מקרי פ"ר ואע"ג שבודאי מקרב חלק התבשיל שהיה רחוק מן האש ומהפכו להיות קרוב לאש דכיון שאין מגמתו לקרב אצל האש אלא עיקר כוונתו להוציא מן הקדרה הילכך מקרי דשא"מ כמש"ל באריכות פי' דשא"מ ואפ"ה אסור מדבריהם אע"ג דדשא"מ מותר שאני הכא דמחזי כמגיס לבשל (אמנם בקדרה עקורה לא מחזי כמבשל דאפילו בקדרה של מתכת שנתלבנה ומקרב בהגסה מה שבאמצע חלל הקדרה לדפנות ומחממו מ"מ כיון שעקרו לא מחזי כמגיס לבשל הילכך כל היכי דכוונתו רק להוציא מקרי דשא"מ אבל המגיס בכוונה לבשל ולקרב אפי' בקדרה עקורה כל שבישל בהגסה חייב) וכ' רבנו דין זה כאן ולא כתבו לקמן פכ"ב גבי שבותי בישול משום דלא משכחת קדרה שפותה אצל האש בשבת אלא בכה"ג דשהייה שבפרקין. ומה שהקשה הרמ"ך דניחוש בקידרא חיותא להגסה אין זה קושיא דאסוחי מסח דעתי' ומש"ה נמי לא גזרינן שמא יחתה. ומ"ש הלח"מ משום דאפשר דאתי לידי הגסה וכו' ליתא דאי ס"ד דאינו ודאי מגיס אלא אפשר שיגיס ה"ל דשא"מ ושרי אלא דאסור משום דודאי מגיס ואע"ג דלא מכוון מ"מ מחזי כמגיס לבשל. והגסה שבגמרא דיורה עקורה היינו משום צובע כמ"ש הלח"מ וכ"כ המהרש"א לדעת התוספות. ומש"ר ומותר להחזיר וכו' לכאורה יש לדקדק דמטמינה לטמינה מחזירין איברא לקמן פ"ד ה"ד משמע דוקא נתגלו מותר לכסותן אבל נטלו לא יחזירנו אפילו למקומו וכ"ש מטמינה לטמינה ועיין מ"ש שם בזה

הי"ב לא ימלא אדם וכו' עיין במ"מ ודעת רש"י כדעת י"מ שהביא ה"ה שמיני קטניות צריכין בישול טפי וכן משמע במסכת ביצה דכ"ה ע"ב תורמסא מקטע רגליהון דשונאי ישראל וכו'. אמר הקב"ה אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו ז"פ ואוכלין אותו בקינוח סעודה לא עשאוני בני וכו' ע"ש. וי"ל לדרך רבנו לפמ"ש בפ' מפנין דקכ"ז דתורמוס היבש לא מריר וא"כ י"ל דהא דשולקין אותו ז"פ היינו בתורמוס הלח להעביר מרירותו בשליקה מרוב' בז' מימות אבל תורמוס היבש או הרוצה לאכול אותו במרירותו סגי לי' בשליקה אחת כל דהו. ויש כדמות ראיי' לפי' רבנו עיין בתוספות דל"ח ע"א ד"ה אבל וכו' דיש לתרץ תמיהתם לדרך רבנו דגבי תנור דשייך שמא יחתה טפי דכ"ע מודים דאסורים בכדי שיעשו ולהכי נקיט גבי עססיות ותורמסין תנור משא"כ גבי כירה דקיל מיניה וגם לא קעביד מעשה במזיד אפילו בשבת שרי וכיוצא בזה מצינו לר"מ התם דבלא