מרכבת המשנה (חעלמא) - א נ

קנסינן ובדאורייתא קניס וא"כ מאי קבעי בעל הש"ס בשוגג ומצטמק ויפה לו (דכיון דהערמה לא שייך בשוגג דלאו שוכח אלא משום קנסא) הא בדרבנן פשיטא לי' דלא קנסינן לר' יהודא. אמנם י"ל דדין שהי' ע"ג כירה חמיר משאר דרבנן דכל מה שהוא משום חשש איסור דאורייתא חמיר משאר דרבנן שאין לו עיקר מן התורה וקניס ר' יהודה. תדע דבמסכת ביצה די"ז קבעי עבר ואפה מהו וקאמר ת"ש המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ודחה דלמא שאני איסור שבת דחמיר ע"ש בפרש"י וקשה דאכתי לפשוט מהך דשכח קדרה ע"ג כירה במזיד לא יאכל א"ו דאיסור שהיי' נמי חמיר כמו דאורייתא עיין בלח"מ פ"ו מהי"ט ה"י. ובהכי ניחא נמי מה שיש להקשות דהאיך קאמר רנב"י בגיטין דר"מ קניס בדרבנן דהא בשכח קדרה ע"ג כירה לא קניס ולפמ"ש ה"ל שהייה דבר שיש לו עיקר מן התורה (כמ"ש התוס' סברא זו בכמה מקומות) להכי לא קניס ר"מ (אך לקושיא זו יש מקום לתרץ בדרך אחר דאע"ג דלענין אערומי יש לגזור טפי בשכח כנ"ל מיהו לענין קנסא יש לקנוס טפי בשוגג. תדע דהא השוגג במלאכה דאורייתא חייב חטאת והשוכח בשבת דלא משכחת ליה אלא בדמיון מתעסק שאינו יודע כלל אם עושה הפעולה פטור דבעינן מלאכת מחשבת) ואולם לדעת רבנו יש ג"כ חילוק בין שוגג לשוכח דבשוגג דרבנן לא קנסינן כלל וכר"י אלא בשוכח גזרינן משום הערמה ודוקא בלא בשיל כל צרכו חיישינן להערמה אבל גבי מצטמק ויפה לו מספקא ליה לבעל הש"ס אי חיישינן להערמה והא דאסר ר"י במצטמק ויפה לו היינו במזיד אבל בשוגג אימא דלא חייש להערמה כיון שראוי לאכול אינו בהול כ"כ לצמקו כמו בלא בשיל כל צרכו שאינו ראוי לאכילה כדרכו. גם י"ל טעם אחר דלא בשיל כל צרכו דאסור משום שמא יחתה לבשלו וה"ל מבשל בשבת שייך לקנסו שלא יאכל משא"כ במצטמק ויפה לו אפשר לומר דסובר רבנו דלית ביה משום בישול דאורייתא כשיחתה אלא אפ"ה גזרינן משום דקיי"ל החותה גחלים חייב משום מכבה ומבעיר ולא שייך למקנסיה שלא יאכל הגע בעצמך הרי שנתן ככר אפוי ע"ג כירה וכיבה בו גחלת לא שייך למקנסיה שלא יאכל הככר. ובסברא זו יש ליישב קושיא גדולה הנופלת בסוגיין דפריך קשיא דר"מ אדר"מ ומשני ה"מ לכתחלה וכו' עיין בתוספות ואכתי קשה דר"מ אדר"מ דלעיל גבי דיני' דלכתחלה קאמר ר"מ חמין אבל לא תבשיל דהיינו לפי פי' התוספות בין בשיל כל צרכו בין לא בשיל אלמא דיש לחוש טפי לשמא יחתה בתבשיל שבישל כ"ב מחמין שלא הוחמו כל צרכו והכא בדיני דיעבד קאסר ר"מ טפי במזיד דחמין שלא הוחמו כ"צ ממזיד דתבשיל שבשל כל צרכו דקשרי. ולפמ"ש ניחא דלענין לכתחלה שייך טפי חשש חיתוי בתבשיל שבישל כל צרכו ואסור אבל בדיעב' יש להחמיר טפי לענין קנס אכילה גבי חמין שלא הוחמו כ"צ דשייך בישול משא"כ בתבשיל שבישל כל צרכו שאין בחיתוי זה משום בישול אלא משום מכבה ומבעיר ולפ"ז מ"ש רבנו לקמן פ"ט ה"ג דבמבושל כל צרכו פטור היינו אפילו מצטמק ויפה לו אמנם מדברי ה"ה שם לא נראה כן ואין הכרע לסברתו. ומ"ש רבנו בכדי שיעשו זה נלמד מדין עססיות ותורמסין דלקמן הי"ב דמפורש בגמרא דימתין בכדי שיעשו. אמנם בשוכח בשוגג משמע מדברי רבנו דלא בעינן בכדי שיעשו וצריך להביא ראייה לדבריו מנ"ל לחלק דכיון דגזרו בשוכח משום הערמה אימא דגזרו ג"כ להמתין בכדי שיעשו. ובירושלמי פ' כירה תני לא תמלא אשה עססיות ותורמסין וכו' בכדי שיעשו ר"א אמר במזיד כר"מ ר' יוסי אמר בשוגג כר"י ע"כ משמע בהדיא דלר"י דקיי"ל כוותי' אפילו בשוגג בעינן בכדי שיעשו. וי"ל דרבנו ז"ל לשיטתו דפסק פ"ו הכ"ג דבשוגג דמבשל לא בעינן בכדי שיעשו דטעמי' דר"י לאו משום נהנה ממעשה שבת אלא משום קנסא אלמא דאע"ג דקניס ר"י לא קניס אלא מבע"י ובודאי לא חמיר שוגג דרבנן משוגג דאורייתא:

ואין להקשות דאכתי ניחוש להערמה כדי שיאכל במ"ש מיד דהא לפי מה דקיי"ל בקידרא חייתא דאסוחי מסח דעתיה מיניה לא חיישינן לחיתוי ה"ה נמי בנדון דידן אם יערים לאכול במ"ש מיד לא אתי לחתויי. ולפ"ז צ"ל דהא דדריש להו לא שנא היינו לענין אכילה בשבת אבל לענין בכדי שיעשו בודאי שאני ושאני. ומלשון רבנו נראה (מדלא כ' אסור באכילה אלא כ' אסור לאוכלו) דאינו אסור אלא לאדם המשהה וכן דעת גדולי הפוסקים

ה"י כל שמותר וכו' עיין בהשגות ומ"מ והלח"מ רצה להעמיס בכוונת הראב"ד דלפי גירסא כל שמותר הוה ליה למימר חוץ מכירה גרופה וקטומה וכו' ואין זה דקדוק דבכלה פרקין לשון ע"ג האש שבדברי רבנו ר"ל באינו גו"ק וא"כ לא שייך למינקיט חוץ. ונ"ל דהוקשה לו להראב"ד לגירסא זו דמשמע דה"ק כל תבשיל שמותר דהיינו מצטמק ורע לו אסור להחזיר וכ"ש מצטמק ויפה לו ועלה קאי ואין מחזירין לעולם אפילו מצטמק ורע לו אלא ע"ג כירה וכו' וא"כ מ"ש אח"כ ואין מחזירין לתנור וכו' שפת יתר הוא. ותו דמשמע ואין מחזירין תבשיל המותר אלא ע"ג כירה וכו' ובאמת אפילו תבשיל האסור לשהותו באינו ג"וק דהיינו מצטמק ויפה לו נמי מותר להחזיר בג"וק. ותו דהאיך כתב כל שמותר וכו' דמשמע אפילו חי ועלה קאי ואין מחזירין וכו' אע"ג כירה וכו' והא ודאי דאסור להחזיר ע"ג כירה וכו' משום מבשל. ולתרץ כל זה מגיה הראב"ד כל שאסור וכו' ומה שתמה ע"ז ה"ה ומה צורך לכתוב וכו' יש ליישב דג' חילוקים יש בדבר דבכירה שאגמ"וק כל שאסור לשהותו אסור להחזירו ואיצטריך לאשמועינן דיוקא דהא כל שמותר לשהותו דהיינו מצטמק ורע לו מותר להתירו ואין מחזירין לעולם תבשיל האסור אלא ע"ג כירה וכו' אבל לתנור אין מחזירין כלל ואפילו תבשיל המותר. ויש לזה מקום מוצא דהרשב"א בש"ש כתב וז"ל הא רנב"י מרא דעובדא וכו' הכא גרסינן ר"נ בר יצחק ולקמן גרסינן ר"נ סתם דאיהו ר"נ בר יעקב פסק הלכתא מצטמק ויפה לו אסור כי היכי דלא תקשה דר"נ אדר"נ ע"כ. ולפ"ז י"ל דהראב"ד גריס בתרווייהו רנב"י ומפרש דהא דשרי ר"נ היינו לשהות באג"וק והא דפסק מצטמק ויפה לו אסור היינו להחזיר ואע"ג דלא פסק כר"נ לענין שהייה הלכתא כוותיה לענין חזרה וכן נראה דעת הרי"ף דהר"ן כתב וז"ל ותו איכא ראייה דמסקינן