מרכבת המשנה (חעלמא) - א מט

מועט לא חיישינן לחיתוי דכיון דחזי קצת לאכילה לא קפיד לחתות ולהחזיר אסור משום מבשל דודאי אין סברא בעולם לומר דלהחזיר חיישינן לחיתוי אבל לא להשהותו דודאי לענין גזרת חתוי חזרה ושהי' דומות אלא טעמא דחזרה משום בישול. וא"כ סמיכה זו מה היא דקמבעי' לי' דאי בסומך במקום שהיס"ב פשיטא דאסור בשבת משום מבשל ואי בסומך במקום שאין היס"ב פשיטא דשרי דהא לא שייך שמא יחתה אליבא דחנניא היכא דבשיל כמב"ד. אלא ודאי דבעיא זו אליבא דרבנן דחנניא ומספקא לי' אי חיישינן לחתוי או דלמא כיוון דעביד הכיר' וסמך מבחוץ שרי ולא ניחוש לחתוי. דליכא למימר דלעולם דהלכה כחנניא והא דקבעי' לסמוך היינו בלא בשיל כמב"ד דשייך חתוי דכה"ג ה"ל לפרש מהו לסמוך תבשיל שלא הגיע כמב"ד כיון דאליבא דחנניא כלה סוגיין בדבשיל כמב"ד ובזה נתחזקו כל ראיו' הרי"ף ע"ש. ולדעת הפוסקים כחנניא י"ל דסוברים דבבשיל כמב"ד אין שייך בישול מדאורייתא כמ"ש ה"ה לקמן פ"ט ה"ג בשם הרשב"א בעל הסברא זאת וא"כ אין ענין לבישול בכלה סוגיין דאע"ג דודאי מדרבנן אסור י"ל דהתירו בחזרה דומי' דהטמנ' דמותר להחזיר ואסור להטמין ה"נ מותר להחזיר אעפ"י שאסור לשפות ולא נאסרה החזרה אלא משום חתוי ואמנם הש"ע דפסק כחנניא ופסק דבתבשיל שבישל כמב"ד שייך בישול מדאורייתא וכן בטור קשה לדידהו כנ"ל) איברא אכתי קשה דאי ס"ד משום חתוי מ"ש חזרה דאסור ומ"ש שהיי' דשרי ותו דאע"ג דאין בישול שייך בהגיע לכמב"ד אכתי אמאי שרי חנניא לשהו' באגו"ק ניחוש לחיתוי מאי אמרת כיון דהגיע לכמב"ד אף אם יחתה לית לן בה דאינו חייב משום בישול זה אינו דהא קיי"ל החותה גחלים חייב משום מכבה ומשום מבעיר אלא ודאי צ"ל דכל שהגיע לכמב"ד לא חיישינן לחיתוי וכסברא הנ"ל דכיון דחזי קצת לאכילה לא חייש לחתות וא"כ שפיר י"ל דהיינו טעמא דחנניא ומודה חנניא דבהגיע למב"ד שייך בישול וכדעת הרי"ף ורבנו. ובזה תבין הא דקאמר בגמרא אא"ב להחזיר תנן היינו דשאני בין תוכה בין ע"ג אלא אי אמרת לשהות תנן מ"ש תוכה ומ"ש ע"ג ונתקשו בזה רש"י ותוס' ואנכי לא ראיתי לשום פוסק קדמון טעם לשבח בזה מאי פסקא דגבי לשהות אין לחלק בין תוכה וע"ג ולענין להחזיר יש חלק:

ועיינתי בירוש' פ' כירה וראיתי שם וז"ל ר' חלבו ר' ענן בשם רב ל"ש אלא עליה אבל לתוכה לא. עד איכן (פי' עד היכן מקרי גבה) עולא אמר עד ג' (פי' עד ג' אצבעות משום דשירי כירה ג' אצבעות כמבואר במ' כלים בהרבה שיעורי' הילכך הנך ג' אצבעות ה"ל עיקר כירה ותוכה והמותר ה"ל גבה). א"ר מנא עד מקום שהוא עושה חריץ א"ר יוסי בר בון מפני שהוא שליט במקום שיד שולטת ותייא כיי דמר ר"ז בשם ר"י מותר להפשיר במקום שהיד פולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת ע"כ פי' דר' מנא נתן שיעור אחר עד שהחריץ שבתמונת הכירה. וקמפרש ר' יוסי בר בון טעמי' דר' חלבו משום שע"ג היד שולט בו ושרי משא"כ בתוכה דהיס"ב ואתי' כי הא דאר"ז אר"י דמותר להפשיר במקום שאין היס"ב ואסור להפשיר במקום שהיס"ב ע"כ. וא"כ הכוונה ברורה דבשלמא להחזיר ובבשיל כמב"ד דלא שייך חתוי אלא בישול הוא דשייך לחלק בין תוכה וע"ג אבל בלשהו' שפיר שייך חתוי ע"ג כמו בתוכה ואפשר דע"ג שייך חתוי טפי הואיל ודחוק מן האש חייש טפי שלא יתקרר. ובהכי ניחא מה שהקשה ב"י בטא"ח סי' רנ"ג דלמה השמיט רבנו מימרא דר' חלבו ומה שתירץ שם וז"ל ונראה שסמך על מ"ש אין מחזירין לעולם אלא ע"ג כירה גרופה או מכוסה דמשמע דוקא ע"ג אבל לא בתוכה עכ"ל אין זה מספיק דהא גבי שהי' דודאי אין חילוק בין מתוכה וע"ג כ' רבנו לעיל ה"ד הרי זה מותר להשהו' עלי' ולא דקדק לכתוב בתוכה וכן בה"ז כ' ומשהין עליו. וממקום שהביא ראי' שוברו בצידו ש"כ רבנו ואין מחזירין לעולם אלא ע"ג כירה גרופה ומכוסה או בכירה וכופח וכו'. ולא כתב או ע"ג כירה וכופח וכו' והרי ר' חלבו קאי אהא דקאמר במתני' ובה"א אף מחזירין דמתפרש בין בכירה שהסיקוה בקש ובגבבא ובין בגו"ק. ותו דאכתי לא פליט למה השמיט הרי"ף מימרא דר' חלבו. ולפמ"ש ניחא דפשוט הוא דאסור להחזיר במקום שהיס"ב וחייב משום מבשל במצטמק ויפה לו ואפילו במצטמק ורע לו אסור מדרבנן זה יתבאר על בוכנא דידהו לקמן גבי מלאכת בישול ואין כאן מקומו והרי ביארו דכל מקום שחם ביותר אסור להחזיר בו ושפיר השמיטו דר' חלבו:

ועיין מ"ש לקמן ה"י

ה"ט כל תבשיל וכו' עיין בהשגות ולפמ"ש המ"מ צריך להגיה בדברי הראב"ד דלמא בשוכח הוא דמחמיר אבל בשוגג וכו'. אמנם כדי ליישב הגירסא שלפנינו בדברי הראב"ד דגרסינן דלמא בשוגג הוא דמחמיר אבל בשוגג ומצטמק ויפה לו וכו' יש לומר דס"ל להראב"ד דכי היכי דפליגי ר"מ ור"י במבשל בשבת דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד ור' יהודה קניס ה"נ פליגי בשוגג והשהה קדרה שלא נתבשלה כל צרכה אי קנסינן שוגג אטו מזיד וה"ה בשוכח דה"ל נמי שוגג ור"מ דקאמר בשוגג יאכל בתבשיל שלא בישל כל צרכו לטעמי' דס"ל לא קנסינן שוגג אטו מזיד ור' יהודא פליג עלי' בבבא דרישא ודלא כמ"ש התוספות בד"ה בשלמא לרנב"י וכו' דר' יהודא מודה לר"מ דבשוגג שרי אפילו לא בשלה כל צרכה והא דלא משני דר' נחמן ב"י ס"ל כר' יהודא משום דר' חייא בר אבא דדריש להו לא שנא אליבא דר"מ ור"נ ב"י מפרש דבריו אליבא דר"מ וע"כ לאו היינו משום קנס שוגג אטו מזיד אלא משום אתי לאיערומי הילכך בשוגג דאומר מותר לא קניס דלא שייך הערמה דכיון שנאמר לו הדין פעם א' שוב לא יכול להערים אבל בשוכח דלעולם יכול להערים ולומר שוכח הייתי מודה ר"מ דלאחר גזרה אסור. ואח"כ בעי הש"ס אליבא דר"י בשוגג ומצטמק ויפה לו דלמ' כי קניס ר"י שוגג אטו מזיד בלא בישל כל צרכו דאיכא חשש חתוי טובא אבל במצטמק ויפה לו דכבר נתבשל כל צרכו דאינו בהול כ"כ לחתות אימא מודה ר"י דלא קנסינן ובזה נתבארו דברי הראב"ד ביאור מספיק ונתקיים הגירסא שלפנינו ואין להקשות דהא במס' גיטין דף נ"ג ע"ב דרמי דר"מ אדר"מ ודר"י אדר"י ומשני ר"נ בר יצחק דר"מ בדאורייתא לא קניס שוגג אטו מזיד ובדרבנן קניס ור"י ס"ל איפכא דבדרבנן לא