מרכבת המשנה (חעלמא) - א לט

חשיב תיקון דעיקר מלאכה הוא בדם דפי' חובל הוא הוצאת הדם שהוא נטילת נשמה או מפרק לדעת רבנו אבל מ"מ נקרא משצ"ל שצריכה לגוף הנחבל כמו זורה ובורר וכמ"ש באריכות. ועיין בכריתות ס"פ ספק אכל דקאמר התם דנתכוון להתחמם והובערו מאליהן לא מקרי מקלקל אלא משאצ"ל ובנתכוון לכבות עליונות כדי להבעיר התחתונות בנפח חשיב מקלקל ולא חשיב משאצ"ל. ולפמ"ש ניחא דנתכוון לכבות עליונות כדי להבעיר התחתונות ה"ל ממש דומיא דמקיז דם לרפואה שמתכוון לקלקל דם הקזה כדי לתקן גוף הנחבל וה"נ דכוותי' ה"ל מקלקל וה"ל משצ"ל כפי' התוספות דהתם דעיקר ניחא ליה להבעיר העליונות אכן החותה להתחמם לא חשיב מקלקל דכבוי לא הוה קלקול והבערה נמי לא חשיב קלקול כשכוונתו להתחמם אלא ה"ל משאצ"ל והבן זה. ודע דלמשל החופר גומא לא מקרי מסתמא מקלקל שהרי יש שחופר גומא לצרכו אלא דהיכא שמתכוון לצרכו חשיב מתקן והיכא שמתכוון לקלקל בשביל תיקון העפר שצריך חשיב מקלקל ובכוונה תליא מלתא דפי' מקלקל שכוונתו לקלקל כמו דרך השחתה וזה מבואר בדברי רבנו לקמן בהך דחופר בגומא שכן כוונתו לקלקל ע"ש המורם מכל הדברים דמתעסק היינו דבר שאיננו מתכוון לעשות כלל ודשא"מ מחשב לעשות אלא שאינו מתכוון לו ואפשר לעשות ההיתר בעולם זולת האיסור ופ"ר הוא היכא שבלתי אפשר בעולם לעשות זה ההיתר זולת האיסור מש"ה ה"ל כאלו מתכוון לאיסור והוא שיהיה צורך והנאה ותיקון במלאכת פ"ר מצד עצמו זולת מה שמוכרח לעשותו משום ההיתר. ומשאצ"ל היינו שעושה המלאכה ואיננו מתכוון ונהנה שתהיה המלאכה אלא על הכוונה שנייה. ומקלקל היינו שעיקר המלאכה הוא מקלקל אע"פ שהוא מתקן הנשאר בו וזהו מה שרצינו לבאר

ה"ד אינו חייב כלום עיין בכ"מ ודבריו דחוקים דמנ"ל לרבנו לחלק בכה"ג. אבל כוונת רבנו דבשוגג בדיעבד דלאו שגגת שבת ושגגת מלאכות לא שייך לומר לשון מותר אלא לשון פטור מכלום או אינו חייב כלום כמש"ל ה"ח

ה"ה דברים המותרים וכו' במשנה למלך הקשה דברי התוס' אהדדי דביומא דל"ד ד"ה ה"מ וכו' דחו דברי רש"י והעלו דדשא"מ במידי דרבנן אסור מסוגיא דכירה דמ"ו דמוכח דגרירה ה"ל חורש כלאחר יד דאסור מדבריהם ובכתובות ד"ה ד"ה את"ל העלו דדשא"מ ומקלקל דה"ל דשא"מ במידי דרבנן מותר וכן בבכורות דכ"ד בד"ה והיינו וכו' והניח בצ"ע. ויש ליישב דבגמרא פסחים דכ"ה איכא תרי לישני דללישנא קמא אליבא דרבא אפשר ולא קמכוון דהיינו בגורר קטנים אסור אף לר"ש כי פליגי בגדולים ולאביי פליגי בקטנים אבל בגדולים אפילו ר"י שרי ע"ש היטב בתוס' ד"ה לא אפשר ובמהרש"א. וללישנא בתרא אביי ורבא דאמרי תרווייהו דבגדולים אפילו ר"י שרי כי פליגי בקטנים ע"ש. ולפ"ז י"ל דהתוס' כתובות ס"ל דסוגיא דהתם סברה דבמידי דאורייתא אוסר ר"י אפילו לא אפשר ולא קמכוון ובמקלקל דה"ל מידי דרבנן לא קאסר ר"י אלא באפשר ולא קמכוון דפלוגתייהו בגרירה דרבנן היינו בקטנים דהואיל ואפשר אסור אפילו במידי דרבנן הילכך במקלקל דה"ל מידי דרבנן ולא אפשר קשרי ר"י אבל אי לאו מקלקל דה"ל מידי דאורייתא אסור לר"י אע"ג דלא אפשר. ובהכי ניחא נמי דברי התוס' בבכורות דהתם נמי מקרי לא אפשר דומיא דשלשול האומנים בקופות דאיכא טורח הילכך קשרי ר"י במידי דרבנן ואין כאן סתירה מסוגיא דפ' כירה. משא"כ בסוגיא דיומא דה"ל אפשר ולא קמכוון דהא אפשר כדרב ביבי בשלא הגיעו לצירוף תדע דאי ס"ד דצירוף עששיות מקרי לא אפשר הא אביי ס"ל בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא דמודה ר"י בלא אפשר ולא קמכוון דשרי ומאי פריך מגמרא ומי אמר אביי הכי וכו' אלא ודאי דמקרי אפשר להכי שפיר הקשו התוס' דמאי משני צירוף דרבנן דהא מסוגיא דכירה מוכח מיהות דעכ"פ בגרירה דקטנים דה"ל אפשר ולא קמכוון אסור לר"י אע"ג דגרירה דרבנן ולזה הוכרחו לגרוס דאין שבות במקדש וזה ברור. ומש"ר גורר אדם וכו' בשבת דקדק רבנו לכתוב תיבת בשבת דבתוספתא ביצה פ"ב גורר אדם וכו' בשבת ואצ"ל בי"ט וכן נקיט גבי הילוך עשבים בשבת לרבותא וכ"ש בי"ט דאפילו מתכוון פטור דתולש מצרכי אכילה וכן בהך דפרצה דחוקה דבי"ט התירו סילוק תריסין אבל רחיצת ידים דמשום גוזז ליכא רבותא בשבת טפי מי"ט. שם בכ"מ בשם הרמ"ך וכו' ובאמת רש"י נשמר מקושייתו ומפרש דלא פריך לתרווייהו מדר"ש כפי פי' הרמ"ך אלא מדנקיט גדולים לר"ש דלא איצטריך דאתייא בק"ו מקטנים כדי לאשמעינן רבותא לר"י ושפיר פריך לתרווייהו לר' ירמי' מדשרי ר"ש בקטנים ולעולא מדקאסר ר"י בגדולים. ואע"ג דכוונת הרמ"ך דכיון דגדולים דמי לפ"ר ה"ל רבותא לר"ש וליכא לדייק רבותא לר"י כפרש"י ס"ל לרש"י כדעת התוס' פסחים דכ"ה ד"ה לא אפשר וכו' דבגדולים הרבה דה"ל פ"ר ד"ה חייב ולא נחלקו אלא בגדולים דלאו פ"ר והנך שפיר אתאן בק"ו מקטנים כדמוכח בכלה סוגיא דפ' כל שעה דאפשר חמיר מלא אפשר כמ"ש התוס' בד"ה ה"ג וכו'. דליכא למימר דעולא סבר דכל גדולים ה"ל פ"ר כמו שהוכיחו התוספות בפסחים ד"ה אביי וכו' נראה דסבר אביי וכו' ומה שהיה בספר פ' במה מדליקין וכו'. ביאור המשך דבריהם דבשלמא אם נאמר דסתם גדולים לא הוה פ"ר שפיר מדקדק אביי להך לישנא דנחלקו בקטנים אבל בגדולים דה"ל לא אפשר ולא קמכוון בין לר"י בין לר"ש שרי כמ"ש התוס' ד"ה לא אפשר ומדקאסר ר"י בקטנים וקשרי בגדולים אלמא דבאפשר תליא מלתא. משא"כ אם נאמר דאיכא סברא דסתם גדולים ה"ל פ"ר וא"כ הא דנחלקו בקטנים משום דבגדולים ה"ל פ"ר וד"ה חייב מנ"ל לאביי למידק דבאפשר תליא מלתא דלמא אוסר ר"י במקום דלא הוה פ"ר בשאר דוכתא אפילו לא אפשר ולא קמכוון א"ו דפסיקא מלתא דסתם גדולים לא הוה פ"ר והיינו שסיימו התוס' ומה שהי' בספר פב"מ וכו' ודלא כהרמ"ך. אמנם לפמ"ש לעיל בפי' דשא"מ ופ"ר אפילו בגדולים הרבה שא"א לגוררן ע"ג קרקע ולא יעשה חריץ לא מקרי פ"ר ושרי כיון דאפשר בעולם