מרכבת המשנה (חעלמא) - א לז

את חברו שיבא לבית ואין כוונתו אלא שלא יהיה בחוץ ויראה מעשיו. וכה"ג יציאת הזב בכיסו כיון שאיננו צריך להוציא הכיס לר"ה אלא שמחמת שהוא הולך בר"ה מוכרח לטול הכיס עמדו למנות ראייותיו או לאצולי טינוף ואין צריך להכיס מצד עצמו אלמלא לא היה צריך לצאת לחוץ ולא דמי למוציא מקל בידו לר"ה דה"ל נמי ההוצאה מחמת שהוא הולך לחוץ דהתם צריך הוא לו להשען עליו אבל הכא אצולי טינוף הוא וכל אצולי טינוף לא חשיב משצ"ל אע"פ דלענין מכשירין חשיב לצורך שאני לענין שבת דמשאצ"ל לא שייכא אלא לענין שבת. וכן הקורע על מתו שאינו צריך שיהיה הבגד קרוע אלא משום מצוה. וכן בהריגת המזיקין אינו צריך לנחש מת אלא שלא יזיק (והסותר ע"מ לבנות כבתחלה חשיב מקלקל) וכל הנך לא דמי לתופר בגד קרוע דחשיב מתקן גמור וצריך למלאכה שיהיה תפור וכן קורע ע"מ לתפור דצריך לקריעה זו דכשהוא קרוע חשיב טפי שראוי לתפור ולא להוי כי כיסתא. וכן מפיס מורסא לעשות לו פה חשוב משצ"ל שצריך לפה. אמנם בכבוי דכחס על הפתילה קשה להבין דלא מקרי משצ"ל שמאחר שהוא דולק צריך הוא שיהיה כבוי דאין לומר דמקרי משאצ"ל דלא שייך לומר שצריך לכבות אא"כ הוא צריך שידלוק ויכבה דא"כ התופר בגד קרוע נמי אין צריך שיהיה קרוע ותפור מאי אמרת ס"ס השתא שנקרע צריך לתפור ה"נ השתא שדולק צריך לכבות. וגם אין לומר דאין צריך שיהיה כבוי אלא שלא יהיה דולק ואלו היה אפשר לו לבטל הדליקה באופן אחר לא היה מכבה דזה אינו דא"כ הקושר ואפשר לו לענוב או הכותב ואפשר לו לדבר יהיה פטור ותו דהא א"א בשום אופן לבטל הדליקה כי אם ע"י כבוי הא למה זה דומה למי שיש לו בגד אדום וצריך שלא יהיה אדום ומעביר הצבע דכה"ג מקרי כוונה ראשונה. וגם אין לומר שאין צריך לכבוי אלא בשעת מעשה ואח"כ לא איכפת לי' במה שהפתילה מכובה דא"כ בתופר בגד קרוע נמי לא איכפת ליה במה שהוא תפור ואיננו צריך אלא שלא יהיה קרוע. אמנם אחר העיון תראה שיש במלאכת הכבוי ענין פרטי מה שאיננו דומה לשום מלאכה מל"ט מלאכות דבכלם צריך לפעולה שעושה שהחורש נמצא עשה פעולת החרישה בשדה והקוצר עושה את הדבר תלוש וכן כלם משא"כ בכבוי שהמכבה את הפתילה איננו עושה בה שום פעולה דאותו חלק שכבר נבער איננו יכול לכבותו שיחזור לקדמותו שכבר נעשה אפר והנשאר שעדיין לא נבער ואף מה שנשאר במקום שאחז האור ברוב פתילה מה שעדיין נשאר שלם זה לא היה בוער מעולם וא"כ אין פעולת הכבוי כי אם שמונע להבא שאלולא היה מכבה היה האור נאחז ביתר הפתילה והוא מונע שלא יאחז בפתילה האור ולהכי ה"ל משאצ"ל דדבר שכיבה כבר נעשה אפר ואינו חס עליו דלא אהני מעשיו וחייסותיה והמותר שחס עליו לא היה דולק מעולם ולא כיבה אותו והאיך שייך לומר שהוא צריך לדבר הנכבה אא"כ בעושה פחם דצריך לדבר שנעשה פחם אבל זולת זה אינו צריך לגוף המלאכה והבן זה. ופשוט למבין דבשארי דברים הנז' כמו הוצאת המת וצידת נחש וכו' לא שייך לומר דאין כאן תיקון לשעבר אלא מונע להבא דא"כ התופר בגד קרוע נמי אינו מתקן את הקריעה לשעבר אלא להבא מאי אמרת הקריעה בעינה עומדת והקריעה שלעבר היא היא שלהבא א"כ ה"נ הטומאה שלעבר היא היא שלהבא משא"כ במכבה בכל רגע ורגע דולק חלק אחר וזה ברור. אמנם במקלקלין כמו סותר וקורע חשיב משצ"ל סותר ע"מ לבנות שמתקן המקום שיהיה ראוי לבנות וצריך לסתירה. וכה"ג הסותר עץ וצריך לעץ קטן וכן הקורע וצריך למטלית קטן חשיב נמי משצ"ל אלא דהיכא דאין תיקונו יתר על קלקולו חשיב מקלקל. ובמוחק ע"מ להנות מן הדיו ה"ל כחופר גומא ממש. ובחובל ומבעיר וצריך לכלבו ולאפרו חשיב משצ"ל וכן החובל בהקזה לרפואה והמבעיר לעשות בית קיבול ה"ל דומיא דסותר לעשות פתח ומוחק להגיה דחייב ופלוגתא דר"י ור"ש במקלקל בחבורה והבערה לא שייך בפלוגתא דמשאצ"ל. ובמ"ש נתבאר דזורה ובורר ה"ל משצ"ל שצריך להפריד פסולת מאוכל ודלא כהרז"ה ונתבאר ביאור מספיק מהו תכלית כל מלאכה דבעינן שיהיה צריך שתהיה המלאכה באותו דבר שעושה כמו התופר בגד קרוע שהוא צריך שיהיה הבגד תפור ואל זה נתכוון הר"א בנו של רבנו. וגם דברי התוס' ברורים דודאי במשכן מסתמא היה כל מלאכה לצורך גופו אמנם סובר ר"ש דאפילו אם הי' משאצ"ל לא ילפינן מיני' דאנן בעינן מלאכת מחשבת שתהיה המלאכה צריכה לו. וגם מ"ש רש"י ז"ל שברצונו לא באה לו כו' נתכוון בזה דאין צריך לכבות ולהוציא המת לר"ה אלא כדי שלא יהיה המת ברה"י ושלא יהיה דולק ונקראים מלאכת ביטול דאין הטומאה שלעבר היא היא שלהבא בכל הנך דברים שהם בבוא זה אחר סור זה מה שא"כ התופר בגד קרוע שמתקן קלקול עומד בעינו. ולפמ"ש זה דוחק דגם הטומאה עומד בעינו ותו דבחופר גומא לא שייך לומר דה"ל מניעת קלקול והנכון כמ"ש. ועתה נבא לבאר מה שיש להסתפק העושה מלאכה שלא לצורך כלל כמו הקוצר ואינו צריך לדבר הנקצר אלא שקוצר ברצון פשוט ומשליכו ובלי שום טעם. וכן העושה כלי ואינו צריך כלל לעשות כלי זה או המוציא ככר בידו לר"ה ואינו צריך לככר בר"ה והעושה גומא וא"צ לה כלל מי נימא דפטור לר"ש בדרך ק"ו ממשאצ"ל ואפשר דאפילו ר"י דמחייב במשאצ"ל פוטר בכה"ג דדוקא היכא דעושה לשום צורך אפילו שלא לצורך גופו כמו צידת נחש הוא דמחייב אבל הכא שאינו צריך כלל פטור. א"ד דמחייב לר"י כיון דעשה מלאכה ואפשר אפילו לר"ש חייב דע"כ לא פטר ר"ש אלא במשאצ"ל כמו הצד נחש שבפירוש היתה כוונתו רק בשביל שלא ישוך אבל בנדון דידן רוצה הוא לצוד אפשר דאפילו בלי טעם חשיב כוונה. ובמקלקלין בודאי נ' פשוט דהקורע בלי טעם פטור מתורת מקלקל ובאינך מלאכות הוא דיש מקום ספק. ונר' לענ"ד דבהנך מלאכות שהם בודאי תיקון כמו העושה כלי ותופר בגד ודומיהם בודאי אף לר"ש חייב דלא קפטר ר"ש במשאצ"ל אלא במלאכות שאינם תיקון גמור כמו הוצאה וצידה אבל במלאכת תיקון אנן סהדי דניחא ליה עיין בתוספות פ' כירה דמ"א וביומא דל"ה שכתבו אהך דבפ' הבונה דק"ג לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה דמשמע דהא בארעא