מרכבת המשנה (חעלמא) - א לג

והמבשל להנצל מרעב יהיה פטור ודמיונות כאלו מביאים לידי גיחוך סוף דבר כל דבריו דחוקים. ודע בגבי מפיס מורסא ודכוותי' החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פרש"י דמקרי משאצ"ל שאין הוא צריך להיות לו פתח מעכשיו לפי שהחופר גומא לא דמי להנך הנ"ל שהם מניעת היזק כנזכר בשם הרשב"א אלא היינו טעמא דאע"ג שמחמת שצריך לעפר מוכרח לחפור גומא מיהו לאחר מעשה אין לו הנאה מהגומא וגבי קורע למתו מדמה רש"י להמוציא את המת לקברו ר"ל דסובר רש"י דלצורך מצוה לא מקרי צריכה לגופו והטעם משום דאע"ג דניחא ליה בשעת מעשה לצורך מצוה מיהו לאחר מעשה אין לו הנאה מהקריעה (ועיין בתוס' דק"ה ע"ב בד"ה הא ר"י וכו'. ומ"ש התוס' דבקריעה זו מתקן הבגד שיהיה מותר ללבשו יש לדקדק דא"כ גבי המוציא מת לקוברו משכחת לי' דמתקן הבית שאם הוא כהן מותר לכנוס בו. וגם מ"ש דבחבורה והבערה בא התיקון לבסוף אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון ולא חשיב קלקול. דבר זה קשה להולמו שהרי שיעור קריעה טפח וא"כ כל כמה דקרע פחות מטפח חשיב מקלקל כל כמה דשייר פורתא לתשלום טפח ואמאי קבעית לחייבו על משהו בתרא והוא פחות מכשיעור ב' תפירות. אם לא שנאמר דכיון דמתקן חייב אפורתא בתרא אע"ג דה"ל פחות מכשיעור שתי תפירות דומיא דהפותח בית הצואר בשבת דחייב בכל שהוא א"נ במניח סכין ארוך טפח על הבגד וקורע בבת אחת. והנה לדרך התוספות משכחת לי' סותר בבית המנוגע וקורע בגד מנוגע דלצורך מצוה חשיב תיקון ומתורץ קושייתם בשמעתין דכחס על הפתילה דשפיר משכחת חיוב בסותר אף אם נאמר דסותר ע"מ לתקן ברצונו שלא היה בנוי שם מעולם ומקרי משאצ"ל אכתי משכחת סותר בית מנוגע דהואיל שהוא לצורך מצוה חייב) ודע דהמפיס מורסא וחופר גומא ה"ל דשא"מ שכוונתו לעשות דבר היתר אלא דהואיל דהוה פ"ר הי' חייב אי לאו דה"ל משאצ"ל איברא אפשר לומר דהמפיס מורסא לא מקרי פ"ר דאפשר לעשות פה קטן וצר שעומד לסתום וי"ל דהיינו טעמא דשמואל דק"ז דמפיס מורסא פטור ומותר אע"ג דס"ל לשמואל בפ' כירה דמשאצ"ל חייב אלא ודאי דשמואל חשיב ליה דשא"מ ועיין במיי' פ"י מה"ש הי"ז. אמנם ראיתי בשבת דק"ו שפרש"י מבעיר עצים לקדרתו הואיל שמקלקל לגבי עצים ומה שמתקן לגבי אחרים חשיב משאצ"ל ע"ש וזה קשה להבין דלא דמי לחופר גומא דהתם אינו צריך לגוף המלאכה שהוא הבנין משא"כ הכא צריך לגוף המלאכה שהיא נטילת נשמה להוציא דם וליתן לכלב והרי הוא צריך להבעיר עצים לעשותן אפר וגם לא דמי להוצאת המת ודומיהן שהם מניעת ההזיק כנזכר אבל כאן ה"ל דומיא דמוציא מר לחפור בו ה"נ מוציא הדם לכלבו. והנה התוס' ר"פ הנחנקין הקשו ג"כ על פרש"י הזה קושיא אלימתא דבכמה סוגיות משמע דר"ש פוטר בחובל ומבעיר שאצ"ל ולפי פרש"י ה"ל כל חובל ומבעיר משאצ"ל. ובמהרש"א פ' האורג ד"ה בחובל כתב דהתוס' בפ' האורג לא חיישו לקושיא זו די"ל דאה"נ דחובל לכלבו ואפילו מבעיר עצים לקדרתו חשיב משאצ"ל כמו חופר גומא ולא מחייב ר"ש אלא במקלקל גמור וכגון שהוא משצ"ל שחובל ומבעיר באיסורי הנאה ר"ל דבאיסורי הנאה לא מקרי קלקול לגבי עצים כיון דבלא"ה לא חזי מידי ואדרבה לפי מה שהוא סובר שמותר לבשל הרי הוא מתקנו שמעיקרא היה אסור בהנאה והשתא מותר בהנאה א"נ בחובל לדבר מצוה דלאו מילה ע"כ. ואין דבריו מספיקים חדא דלמה יהיה חובל לכלבו משאצ"ל כנ"ל וגם בעצם דוחק לומר דחובל באיסורי הנאה מקרי משצ"ל כפי מה שהי' סבור ויקרא מקלקל כפי האמת וכיוצא בזה הקשה עליו מהר"מ שיף בפ' הנחנקין וגם המגיני שלמה תמה עליו ע"ש ומ"ש א"נ בחובל לדבר מצוה אנן לא אשכחן בכל התורה כלה חבלה לדבר מצוה דלאו מילה זולת פיקוח נפש כמו הקזה דמותר. ובמגיני שלמה חתר ליישב דברי רש"י ז"ל דמשכחת משצ"ל בחובל להנקם ע"ש באריכות דנמשך לדרכו הנז' דמשאצ"ל היינו היכא שברצונו שיחזור הדבר לקדמותו וכנ"ל וצריך לומר לדרכו דקורע בחמתו דקפטר ר"ש היינו היכא שמתכוון להשקיט חמתו דברצונו שיחזור הדבר לקדמותו אבל החובל והקורע בחמתו להנקם ה"ל משצ"ל. וכבר השגתי על דבריו. ולפ"ז המכבה להנקם כדי שישב חברו בחשך יהי' חיוב דהא כבוי לא חשיב קלקול. ואנן לא אשכחן משצ"ל בכבוי אלא לעשות פחם. ולפמ"ש בעיקר פירוש משאצ"ל ה"ל החובל להנקם דומיא דהחופר גומא דמקרי משאצ"ל שהרי אין לו הנאה מן הדבר הקרוע אלא הנאה מחוץ מן הנקמה דומיא דהתם דיש לו הנאה מן העפר. עוד כתב דיש לומר דרש"י סובר דבכל המקלקלין בעינן לגופו ולגופה דומיא דס"ת להגיה ומר לעשות לו טס ולהכי אי ס"ד דמקלקל בחבורה והבערה דינו כשאר המקלקלין א"כ החובל לכלבו דה"ל דומיא דמר לחפור בו דצריך לגופו גרידא היה פטור א"ו דמחייב ר"ש במקלקל בחבורה ולזה סגי בלגופו גרידא וחשיב חובל לכלבו משצ"ל ולר' אבהו משכחת לר"ש דמחייב לכלבו באיסורי הנאה ע"ש באריכות. ואע"פ שיש בדברים אלו קצת יישוב לקושיי' התוס' וגם לקושייתנו הנז' ויש בזה נ"ט לשבח דכיון דס"ל לר"ש משאצ"ל פטור א"כ למאי הלכתא גלי קרא דכל המקלקלין פטורים תיפוק ליה דכל קלקול הוא משאצ"ל דמה הנאה יש לו בקלקול א"ו לענין זה אהני כללא דכל המקלקלין פטורים לומר לך דאפילו עושה הקלקול כדי שימשך לו הנאה בדבר אחר דומיא דמר לחפור בו נמי פטור עד שיהיה לגופו ולגופה דהיינו שסותר ע"מ לבנות יותר טוב וכה"ג לא משכחת בחובל ומבעיר שיהיה חובל ומבעיר ע"מ לתקן א"ו דבחובל ומבעיר חייב על לגופו גרידא ואיננו בכלל כל המקלקלים דמקלקל בחבורה והבערה חייב. וא"כ לפ"ז לא משכחת מקלקל דחייב לר"ש ופטור לר"י אלא בחובל ומבעיר באיסורי הנאה דחשיב משצ"ל וחשוב קלקול וזה דוחק ועיין במהר"מ שיף באריכות. ומה שנלע"ד יותר ברור בכוונת רש"י דודאי צריך להשים על לב דאע"ג דלר"י דין חובל ומבעיר שוה לדין כל המקלקלין אפ"ה גבי חופר גומא פוטר ר"י מתורת מקלקל ובצריך לכלבו ולאפרו חשיב תיקון וצ"ל החילוק לדרך רש"י כמ"ש התוס' דבחובל וצריך לכלבו המלאכה היא בדם שהוא נוטל ואין המלאכה בגוף האדם הילכך מה שמקלקל גוף האדם ועושה בו חבורה לא חשיב קלקול אלא דחשיב