מרכבת המשנה (חעלמא) - א ל

דאסור לכבות גחלת של מתכת כדאמר שמואל בפ' כירה אע"ג דאיהו ס"ל כר"ש בדשא"מ וקשרי במיחם אפילו שיעור לצרף אפ"ה אוסר לכבות גחלת של מתכת אם לא בר"ה במקום הזיקא והטעם משום דגחלת של מתכת מיחלף בשל עץ לכן אסור משום שבות דמכבה משא"כ צירוף דמיחם שרי לגמרי דלא מיחלף בגחלת של עץ ועיין לקמן פי"ב. ולהכי הוצרך רבנו לטעם אין שבות במקדש משום דבעששית מלובן מחזי כמכבה וזה ברור. ובהכי ניחא הנך דכלאים שהלובש להבריח מכס כיון שהוא מתכוון ללבישה להבריח המכס ה"ל פ"ר וכאלו מתכוון להתחמם דא"א ללבוש בלא חימום וכן הכורך חבלים של כלאים בידו שמתכוון לכרוך כדי למשוך הבהמות בכת וא"א לכרוך בלא חימום היד ה"ל פ"ר וכן המעלה על כתפיו מרדעת לישא בו את הזבל שהרי מתכוון שיהיה המרדעת על כתפו וא"א לישא הזבל באופן אחר כי אם כדרך הנושאים בכתף בכח ה"ל פ"ר וכאלו נתכוון לחימום. אבל מוכרי כסות שאין כוונתו רק להוליך והרי אפשר להוליך בידו הילכך אי נמי מניח על כתפיו ה"ל דשא"מ דאפשר למעבד כצנועין וכה"ג בתופרי כסות שאין כוונתו רק לתפור ואינו מתכוון שיהיו מונחים על ברכיו. וכה"ג בנושא מת ובהמה שאין כוונתו להעלות הכלאים ע"ג אלא להוליך המת ובהמה והרי אפשר לישא בידיו או להפשיט הכלאים מעליהם הילכך לא מקרי פ"ר. וגם משום מראית עין לא שייך בהו דהרואה מוכרי כסות ותופרי כסות איננו חושדן ויודע דטרידין בעבידתייהו וכה"ג במת ובהמה הכל יודעין שכוונתו לשאת אותם. משא"כ בנתפזרו מעות לפני עכו"ם הרואה מרחוק איננו מרגיש ליקוט המעות איכא חשדא משום מראית עין. וניחא נמי הך דהבונה דרבנו מפרש הא דמשני בגמ' לא צריכא דקעביד בארעא דחברי' לאו איקומתא היא דהברייתא איירי בדעביד בארעא דחבריה דא"כ הל"ל הב"ע כגון דעביד בארעא דחבריה אלא ה"ק מי לא משכחת לי' דעביד בארעא דחבריה דלא שייך ליפות את הקרקע הילכך אפילו עביד נמי בארעא דידיה לא מקרי פ"ר ולא דמי להך דבשבת דק"כ בנר שאחורי הדלת דלייט רב אמאן דפתח דה"ל פ"ר וכן מילה בצרעת דה"ל פ"ר אע"ג דאפשר בעולם לפתוח ולמול בלא כיבוי וקציצת בהרת אפ"ה כיון דהשתא איכא נר ובהרת ה"ל פ"ר. זה אינו דהתם הרי מגמתו למול תינוק זה ולפתוח דלת זו שיש בהן צרעת ונר משא"כ הכא דאין מגמתו ללקט בארעא דידיה אלא מגמתו לקצור זרדין לעצים בכל מקום שהן אפילו בארעא דחבריה שפיר מקרי דשא"מ. ולפמ"ש הבבלי מסכים עם הירושלמי הנזכר ושפיר קאמר בירושלמי דהקוצר לעשבים לא חשיב פ"ר לענין יפוי הקרקע. אמנם קושיי' התוס' בשבת דע"ה על פרש"י מהך דהבונה צריך לשות על לב מאי האי דקמשני בגמ' לא צריכא דעביד בארעא דחברי' דאכתי הוה פ"ר אף בארעא דחבריה ומה שמתכוון לקצור כאלו נתכוון לייפות הקרקע ואי משום דה"ל משאצ"ל קשה כנ"ל דלדידן דקיי"ל במשאצ"ל כר"י לא שייך תירוץ הגמ' אך י"ל דאפילו לר"י פטור מלאכה שאינה צריכה כלל וכמ"ש התוס' פ' כלל גדול דע"ג אהא דזימר וצריך לעצים דאפילו לר"י דמחייב במשאצ"ל בעינן לצורך עצים וכו' וכדא"ר יוחנן לקמן כבשין ושלקות שסחטן לגופן מותר ואמאי שרי לגופן להוי כמשאצ"ל וכו' ע"ש (וראיתי בירושלמי פ' כלל גדול דגריס, התם כבשין שסחטן לגופן פטור ומוקים לי' התם כר"ש והקשה הגאון מ' דוד אב"ד דק"ק ברלין בפירושו לירושלמי דמסוגי' ירושלמי' זו יש מקום עיון על התוס' דהאיך הוכיחו דאין דרך דישה בכך ואפילו לר"י שרי כיון דבהדיא מוקים לי' בירושלמי כר"ש ע"ש שהניח בצ"ע. ולענ"דן ליישב דשפיר הקשו התוס' אמאי שרי לגופן אפילו לר"ש אכתי להוי כמשאצ"ל דפטור אבל אסור והיינו לפי גירסתנו בבבלי לגופן מותר. אבל בירושלמי דגריס לגופן פטור שפיר מוקים כר"ש) אמנם זה אינו דבשלמא קוצר ואין צריך לעצים ה"ל קלקול דומיא דקורע ואין דרך מלאכה בכך משא"כ מיפה את הקרקע בארעא דחברי' דהוא תיקון אטו משום שהוא אין צריך לו יהיה פטור ולא יהי' חשיב תיקון מה שמתקן לחברו. תדע מדלא משני לעולם בארעא דידיה וכגון שאינו צריך לו אלא ודאי דבארעא דידיה חשיב תיקון אפילו אינו צריך לו הואיל דניחא ליה ובארעא דחבריה ה"ל פ"ר דלא ניחא ליה וכדעת הערוך. דיש לדחות דודאי קצירה זו בארעא דחבריה חשיב קלקול דניחא ליה לחברי' טפי בהנך זרדים מביפוי הקרקע משא"כ בארעא דידיה דניחא ליה הקצירה לצורך עצים ממילא ניחא ליה נמי ביפוי הקרקע והיינו דקאמר בגמ' לא צריכא דעביד בארעא דחבריה דפטור על יפוי הקרקע דה"ל קלקול דלגבי' חברי' שהוא רוצה שיהיו העשבים מחוברים בקרקע ואין לו הנאה כלל מיפוי הקרקע (משא"כ בארעא דידי' כנ"ל) הילכך יפוי קרקע דחבריה ה"ל משא"צ כלל לא לו ולא לחברו וכיון שהוא איננו מתכוון לקצור בארעא דידיה לא אמרינן דה"ל כאלו נתכוון ליפות קרקע דידיה ואע"פ שאינו צריך לו הרי ניחא ליה דכיון דה"ל דשא"מ לא מקרי פ"ר כלל דאפשר בלא יפוי קרקע דניחא ליה והבן זה (וכן בכבשין שסחטן לגופן כיון דכל עיקר סחיטתו לרככן ואין מגמתו לסוחטן לא הוה פ"ר אפילו סוחטן ממש דאפשר לרככן בלא סחיטה וה"ה בזומר וצריך לעצים אע"ג שאין זה כוונת התוס' מ"מ י"ל טעם זה). ובהכי ניחא נמי דברי רבנו בה' סוכה דמפרש הא דאמרן לא צריכא דאית לי' הושענא אחריתי דאז לא ה"ל כוונתו ללקט לאכילה פ"ר הילכך כי לית לי' נמי הושענא אחריתי ה"ל דשא"מ כיון שאין כאן פ"ר לתקון מנא. א"נ כגון דאית לי' הושענא אחריתי דאית עלי' ענבים וא"כ אין תכלית מגמתו ללקט מהושענא זו אלא כוונתו לאכילה וה"ל ממש דומיא דארעא דחבריה (ואע"ג דגרסינן התם הב"ע דאית לי' הושענא וכו' גי' רש"י לא צריכא וכן גירסת התוס' ביומא ד"ה ה"מ הנזכר ובפ' הבונה דק"ג ע"ש). ובהכי ניחא נמי דברי רבנו בהק"פ דמפרש כיון דמצי עביד בברזא דליכא הפשט ואין כוונתו אלא להוציא הפסח הילכך א"נ מפשיט כדרכו כיון שאין כוונתו להפשיט לא הוה פ"ר (וכה"ג אפשר ליישב דברי הרשב"א הנ"ל דהנועל בעדו ובעד הצבי כיון דנועל הבית לשמרו נמצא אין מגמתו לנעול הבית אלא לשמור מה שבבית והרי אפשר בעולם לשמור בלא נעילה הילכך כי נעל לא מקרי